10 שנים לפיגוע: "המקום הזה לא קיים יותר עבורי"
פיגוע הדולפינריום גבה את חייהם של 21 נערים. לצד המשפחות, גם אנשי הביטחון שהיו שם מתקשים להשתחרר מהזוועות. "דמיינתי גופות בכל מקום", סיפר מי שהיה אז בכיר במשטרה, "אבל לא הלכתי לטיפול. לא רציתי שיגידו שאני משוגע"
לפני עשר שנים, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, בלט פיגוע הדולפינריום כאחד הקשים שפקדו את ישראל. 17 בני נוער נרצחו באותו ערב נורא, ארבעה מתו מאוחר יותר מהפצעים. לצד הכאב הנורא של בני המשפחות, הותיר הפיגוע את חותמו גם על אנשי כוחות הביטחון. רבים מאלו שנאלצו להתמודד אז עם הזוועה, מתמודדים איתה עד היום.
- לפני עשר שנים: פיגוע דמים בדולפינריום בת"א
- עשור לדולפינריום: הפצועה הכי קשה רוצה ילדים
- עשור לפיגוע בדולפינריום: "השלום עודנו חלום"
ח', שבאותם ימים היה קצין בכיר ומוכר באזור גוש דן, התמודד עם פיגועים רבים באותה תקופה. למרות זאת, שום דבר לא הכין אותו למראות הקשים ההם. "הריחות, המראות. האירועים האלה אצלי בראש כל יום, אבל כל שנה בתאריך הזה, זה צף מחדש". מאז הפיגוע, הוא לא עובר יותר באזור שבין שוק הכרמל לאבולעפיה. "אני לא רוצה לחזור", אמר בשיחה עם ynet. "המקום הזה לא קיים אצלי יותר".
"אנשים נקברים בפנים מבושה". מקום הפיגוע (צילום: צביקה טישלר)
"לא רציתי שיגידו שאני משוגע"
שלוש שנים עברו עד שהודה כי הוא רואה גופות בכל מקום. שהוא מדמיין שהבנות שלו הן גופות.
"לא הלכתי לטיפול כי הייתי בדרגה בכירה. לא רציתי שיגידו שאני משוגע ויוציאו אותי לפנסיה מוקדמת", הוא מספר. "במשטרה לא הייתה יחידה מטפלת. לא היו מודעים לזה".
בשנת 2004 החל לקבל טיפול. בסופו של דבר הוא הוכר כבעל נכות נפשית, ולפני כמה שנים פרש לגמלאות. כיום הוא חבר במועדון לנפגעי פוסט טראומה, ונעזר בכדורים פסיכיאטריים.
גם הדרך להכרה כנכה לא הייתה פשוטה, ובעקבות כך נאלץ ח' לשכור את עו"ד יואב אלמגור, לשעבר סגן פרקליט מחוז-תל אביב, שמתמחה בטיפול בנפגעים, ולהוכיח לממסד כי אכן נפגע. "עד שמאמינים לך, לוקח הרבה זמן", הוא אומר. "הם בסדר ברגע שמכירים בך, אז אתה מקבל את כל הסיוע, אך יש הרבה תלאות בדרך. זה לא מקל על אלה שקשה להם להוציא את זה, ויש רבים כאלה. אנשים שנקברים בפנים מבושה".
"כולם חוץ ממני ממשיכים לחיות"
אחת המוקדניות שקיבלה את הדיווחים על התופת הייתה ג'. "הכול היה באוטומט", היא משחזרת, "אתה שומע את הזוועות ועושה את העבודה. רק בבוקר מתחיל הסיוט". שלושה ימים אחרי הפיגוע היא התמוטטה בזמן משמרת. הדיווחים המפורטים מהשטח קרמו עור וגידים במוחה, והיא לקתה בהתקף חרדה ראשון מבין רבים שיגיעו אחריו.
"לא הבנתי את זה בעצם", סיפרה בשיחה עם ynet. "הפסקתי לצאת למקומות הומי קהל, לא נסעתי באוטובוסים, לא הלכתי למסיבות, גם היום זה ככה. אבל אז חשבתי שזה נורמלי, עד שפתאום שמתי לב שאנשים ממשיכים לחיות, ואני נשארתי שם".
גם היא נמצאת כעת בהליכי הכרה במצבה הנפשי. "אם אני בסביבה הומה אני מתחילה להזיע", היא מסבירה, "אני לא מבינה מה קורה סביבי, לא שולטת בזה". השבוע, כשצפה בעלה בטלוויזיה, הראו את התמונות מהפיגוע ההוא. "זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שדיברנו על זה", אמרה. מחשבה אחת אינה מרפה ממנה גם היום, עשר שנים אחרי: מה היה קורה אם לא הייתה עובדת באותו הערב, והייתה יוצאת, כהרגלה, למועדון הדניאלס הסמוך. "זה כל הזמן בראש שלי", אמרה.
"השכול לא מבחין בין אנשים". האנדרטה (צילום: יצחק אלהרר)
בכניסה למועדון הדולפינריום נערך אמש טקס ההתייחדות הממלכתי. "אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל זה לא נכון", אמרה ראסיה נפומינאשצי, שאיבדה בפיגוע את בתה, אירנה. "הכאב נשאר אצלנו תמיד. לילדינו היו תוכניות רבות. לסיים לימודים, להתגייס לצבא, להוציא תואר אקדמי. אבל כל זה לא התגשם. כל החלומות נגוזו ברגע אחד. לא ניתן לסלוח ולא להצדיק את מה שנעשה".
"ארגוני הטרור ניסו לזרוע אימה בקרב העולים, לעצור את העלייה המפוארת של ברית המועצות. אבל הם לא הצליחו", אמרה בטקס השרה לקליטת עלייה, סופה לנדוור. "השכול לא מבחין בין אמא לאבא, או בין אח לאחות. הוא צובע את השיער בלבן, חודר את הכליות, שוכן בחדרי הלב ולא יוצא משם".
במהלך השנים שעברו, הונצחו 21 הנערים שנרצחו בפיגוע בפארק שנקרא על שמם בשכונת יד-אליהו בתל-אביב, בספרים שיצאו לאור, בתערוכות אומנות ובאנדרטה, שהוצבה בנקודה בה התפוצץ המחבל המתאבד.
לפנייה לכתב/ת 
