לחיות את החלום
לעמוד עם קציני צה"ל על הר האפר במיידנק ולשיר "התקווה" - ובמרחק כמה שעות להגיע לירושלים, העיר שבה מתגשם חזון הנביא. כך נשמעים פעמי ההיסטוריה
יום ירושלים מוצא את כל אחד מאיתנו במקום אחר - פיזית, רוחנית וחברתית. כל אחד וירושלים שלו, כל אחד וזיכרונותיו, כל אחד והשקפותיו.
עבורי היה יום ירושלים השנה טעון, מטלטל ומרגש במיוחד. את חציו הראשון ביליתי עם 150 קציני צה"ל בפולין, ואת חציו השני כאן, בארץ ציון וירושלים.
קצינים על הר האפר
ישנם אירועים בחיים שגם ציניקנים מקצועיים ופסימיים להכעיס, חשים בהם את פעמי ההיסטוריה.
ישבתי עם משלחת ישראלית אזרחית, ועם קצינים חניכי קורס מ"פ בישיבת חכמי לובלין. דיברנו על ר' מאיר שפירא ועל הדף היומי, על המהפכה שהתחוללה שם, ועל מקומה של הישיבה בעולם הרוח היהודי לדורותיו.
משם המשכנו למחנה ההשמדה מיידנק, הנמצא ממש בתוככי העיר לובלין. לפעמים אתה משפשף את עיניך לראות "ההיית או חלמתי חלום". לראות את קציני צה"ל - עדים במדים, נכדים לקרבנות ולניצולים, צועדים על מדי אלף מצוחצחים על אדמת פולין ובשבילי מחנה ההשמדה, זה מחזה בלתי נתפס, שהיה במשך אלפי שנים בגדר חלום הזוי.
הכול מתחבר לכול, כשאתה עומד ליד הר האפר עם ד"ר אורי ורטמן, שאומר קדיש על בנו דגן ורטמן הי"ד שנפל בקרב, ואין עין שנשארת יבשה. אחד ממפקדי המשלחת, סגן אלוף בדרגתו, מדבר על ילדותו בקזבלנקה שבמרוקו, ועל הפגזים שנפלו שם במלחמת העולם השנייה - פגזים מהם ניצלה בנס אימו - ואין לב שאינו רוטט. ועם הקצינים עומדים ניצולי שואה, בני משפחות שכולות, אזרחים, הורים וסבים לחיילים, והלב מתפוצץ מהתרגשות.
שירת "התקווה" העולה מהר האפר במיידנק, בוקעת רקיעים, ומילות הסיום שלה – "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" - מובילות אותנו למטוס בדרך לירושלים הפיזית, הישראלית. כל הדורות יכלו רק לערוג למה שלנו נראה כל כך פשוט ומובן מאליו. כמה שעות, ואתה עובר ביעף בין מיידנק-ורשה-ירושלים.
עיר של סמלים וחיים
לחשוב על כך שלא יחלפו אלא שעות ספורות, עד שיעמדו רגלינו בשערייך ירושלים - זה כבר הרבה יותר מהתגשמות של חלום. זה כבר לא "לשנה הבאה בירושלים", אלא עוד כמה שעות בירושלים המעשית והממשית, על כל הסמליות והמשתמע בכך.
איך שלא מסתכלים על העיר הזו - היסטורית, דתית, פוליטית וחברתית - היא נושאת על גבה את כל המטענים מלאי הנפיצות. סוגיית ירושלים מעלה שאלות ואתגרים, ובצדק. יש לחשוב הרבה על צביונה, זהותה ועתידה של העיר הזו. יש לעשות הרבה חשבון נפש על כל ההתנהלות ביחס לעיר הזו. הכול נכון.
אבל יש גם ימים ודקות שחייבים להגביה בהם עוף, ולנסות ולראות את המהלך כולו, במבט גבוה ורחב. 63 שנים אחרי הקמת המדינה, ו-44 שנים אחרי שחרורה ואיחודה של העיר הזו - אפשר וצריך לומר בפה מלא "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", למרות כל הקשיים.
עוד יושבים זקנים וזקנות
אינני יודע אם אי פעם בעבר היה מצב בו חיו כל כך הרבה יהודים בירושלים; היו בה כל כך הרבה מפעלי תורה, חסד וחינוך, לצד תרבות וחופש. זקנים וזקנות יושבים ברחובותיה, ונערים משחקים בסמטאותיה.
אינני יודע אם יש אח ורע לקורות ימי עמנו בדור האחרון: עם שקם מאפר לפאר, ששב לארצו, חידש את שפתו, ובנה מחדש את בירתו - בירת הנצח. אני חש שאנו התגשמות החלום של אלפי דורות, שכל כך התפללו וקיוו למציאות שעבורנו היא פשוטה וטבעית כל כך.
פיקדון גדול ומחייב הופקד בידינו - ירושלים של זהב. עיר שעליה כתב יהודה אופן:
יש עיר שבלב העולם
ויש אבנים שיודעות לדבר.
יש הר מקודש לכולם -
ולנו קדוש ביותר...
עיר של מלך, הר הבית... עיר של מלך, ירושלים.
יש עיר יחידה של דוד
ויש בה סלעים רוטטים כמזמור
יש הר שנישא כתצפית
והוא כבר צופה את האור.
ההר צופה את האור שדורנו זכה לו. אור המאיר וזורח שבעתיים דווקא על רקע חשכת מיידנק. אור שמאות הקצינים משלבי הספרא והסייפא, הצועדים זקופי קומה בישיבת חכמי לובלין ובשבילי המחנות - הם נושאיו והערובה לקיומו.
לפנייה לכתב/ת 
