נא להכיר: הגורם האנושי, האשם מאז ומעולם
הגורם עליו מוטלת האחריות הכבדה ביותר לתאונת דרכים במדינת ישראל, הוא נהג הרכב המעורב. גם אם לא עבר עבירת תנועה, וגם במקרה בו הוא הפך לקורבן. חשבתם שמדובר בטרנד של השנים האחרונות? טעיתם בגדול. שחר הזלקורן מגלה כי גם בעבר, מבחינת המדינה, אנחנו תמיד היינו אשמים בלעדית
בחודש מאי החולף נהרגו יותר מ-40 בני-אדם בתאונות דרכים, 13 מהם בסוף השבוע האחרון לבדו. כפי שאנו כבר רגילים, במרבית התאונות הקטלניות שאירעו במהלך החודש, הוטלה האשמה באופן כמעט מידי וגורף על הנהגים. הדרך לעשות זאת, אף היא כמקובל, היתה להודיע כי מדובר ב"גורם האנושי", אותה ישות האחראית לכאורה לרובן המכריע של התאונות, ללא קשר אם מדובר בנהג, רוכב או הולך רגל.
אם נדמה לכם שזו גישה של העת האחרונה, שבה נשכחים כל שאר הגורמים האחראים לקרות התאונה ובוודאי לתוצאותיה, אתם טועים. מדובר במסורת ארוכת-שנים, שראשיתה כבר בימיה הראשונים של המדינה, ושותפים בה שרי תחבורה, קציני משטרה ונבחרי ציבור. את שורשיה של המסורת הזו ניתן למצוא לפני יותר מ-60 שנה.
"אין כביש מסוכן, יש רק נהגים מסוכנים" (צילום: שי וקנין)
בפברואר 1949 שוחח האחראי על ההסברה במשטרה - תפקיד המקביל לזה של דובר המשטרה כיום - עם הכתב הצבאי של 'ידיעות אחרונות', והסביר לו את הגורמים לתאונות דרכים. "במקרים רבים נגרמו אסונות בדרכים עקב גנדרנותו של הנהג הצעיר", הבהיר. "הוא רוצה להוכיח לבחורה היושבת על-ידו כי הינו 'חברמן'. הוא רוצה להקדים את המכונית הנוסעת מלפניו, ולא תמיד מצליח... לא פעם אירעו התנגשויות בגלל יהירות הנהג, הרוצה להתפאר בפני חברות שמכוניתו עוברת הדרך מחיפה לת"א בדיוק בשעה".
כמו שמיד תוכלו לראות, בעשורים שלאחר מכן לא חל כל שינוי בגישת הממסד בישראל אל אותו "גורם אנושי".
דברי הימים של הגורם האנושי
קרבות רחוב: כמה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד שר התחבורה ביוני 1970, הסביר עזר ויצמן מה דעתו בעניין בטיחות בכבישים ואופי של הנהג הישראלי: "אני יודע שהציבור הישראלי הוא היום מתוח ועצבני מעל למקובל. יש לי הרושם שמתנהלים קרבות-רחוב בין הנהגים, ללא נימוס וללא ויתורים".בראש הרשימה: מפקד המחוז הדרומי של המשטרה בשנת 1971, ניצב דוד עופר, הבהיר מה לדעתו היא הסיבה העיקרית לתאונות: "כשאתה נוסע בכבישים ורואה את ההתפרעות, את חוסר ההתחשבות ואת חוסר הנימוסים - אלה הן החוליות המרכיבות את השרשרת הקטלנית. בראש הרשימה עומד הגורם האנושי".
אחרי המלחמה: במרץ 1975 העריך ראש מחלקת התנועה במשטרה, ניצב-משנה אברהם תורג'מן, כי "80% מכלל תאונות הדרכים ב-1974 נגרמו כתוצאה מהגורם האנושי, שהושפע לא מעט מהמתח הביטחוני". הוא גם הסביר כי הנהיגה בישראל "נוטה (להיות) פרועה, ורחוקה מאוד מנהיגה אדיבה המקובלת בחו"ל".
אף תאונה: באוגוסט 1981 הצהיר מנכ"ל מע"צ, משה שוהמי, כי בדיקה שנערכה גילתה מעל לכל ספק כי תשתית הכבישים לא גרמה לאף תאונה קשה בחודשים שקדמו לפרסום הדברים. "נכון שיש מקום לשיפורים, אך המצב עתה בהחלט אינו גרוע", אמר.
רק הנהג מסוכן: גם מחליפו של שוהמי בתפקיד המנכ"ל, ירחמיאל דק, חשב שהכבישים בישראל בטוחים, וכי הבעיה היא הנהגים. בדצמבר 1983 אמר מה שהפך מאוחר יותר לסיסמת בטיחות אומללה במיוחד: "אין כביש מסוכן, יש רק נהגים מסוכנים".
הנהג הוא חיית-אדם: ח"כ שמואל הלפרט מאגודת-ישראל, הצהיר במליאת הכנסת בינואר 1984 כי "מחקרים רבים הוכיחו בצורה ברורה ומעבר לכל ספק כי הנהג הישראלי, אפילו אם הוא האדם השלו והשקט ביותר בביתו ובמשרדו, מהרגע שהוא מתניע את מנוע מכוניתו הופך לחיית-אדם, מוכן לסכן את חייו כדי שלא לוותר על עקיפה או כדי לנצח בתחרות 'מי יגיע ראשון לרמזור'".
מלחמת חורמה במהירות: כמו קודמיו - למעשה גם כמו כל מי שבא אחריו - ראש מחלקת התנועה במשטרה ב-1995, ניצב-משנה אודי אפרת, תלה את האשמה בתאונות בנהגים שעוברים על המהירות המותרת: "הנהיגה המהירה היא אויב מספר אחת שלנו. צריך להילחם בה עד חורמה".
בכביש, כמו בבית: מנכ"ל מע"ץ ב-1998, בן-ציון סלמן, טען שהכבישים בישראל מתוחזקים היטב. כדי למנוע תאונות, העלה סלמן הצעה פשוטה: "הנהג בישראל צריך להתאים עצמו למצב הכביש... כמו שבבית שלך אתה מתאים עצמך לתנאי הבית, כך גם בכביש".
כלום לא יעזור: ראש אגף התנועה ב-1999, ניצב יעקב גנות - מי שהקים את האגף, ומשמש כיום כמנכ"ל המשרד לביטחון פנים - התייחס לכמה תאונות שאירעו באוגוסט של אותה שנה, והסביר כי "הגורם האנושי אחראי לכל התאונות... כל זמן שההתנהגות האנושית היא כזו, לא תעזור שום פעילות משטרתית או חינוכית".
קודם כל, יש את הנהג: מאז נכנס לתפקידו ב-2009, מרבה שר התחבורה, ישראל כץ, לדבר על חלקו המכריע של הגורם האנושי בתאונות דרכים. במרץ 2011, הסביר במליאת הכנסת כי "... עוד לא הזכרתי את הנהג, את תרבות הנהיגה, תרבות נהיגה בעייתית ביותר... אני יודע שצריך להשקיע, ואני תיארתי (איך אנחנו) משקיעים בתשתיות - אבל יש המון דברים שהאשמה בהם היא קודם כול בהתנהגות הנהגים עצמם".
"מאבדים כל סיכוי לפתרון"
אין מי שיחלוק על כך שהגורם האנושי מעורב בכל תאונת דרכים. כמי שמחזיק בהגה, לנהג תמיד תהיה אחריות על כלי הרכב. במקרים לא מעטים הוא אף מבצע עבירת תנועה, ובהחלט תורם - וכמובן שגם גורם - לתאונות דרכים. אלא שמומחי בטיחות בכל העולם מבדילים כבר שנים ארוכות בין "גורם אנושי" ו"טעות אנוש": מקובל כיום לקחת בחשבון שתאונה היא שרשרת של אירועים שונים, והנהג הוא רק חלק אחד בשרשרת זו. כך למשל, טעות אנוש היא לעתים הסיבה לתאונה, אך לעתים היא רק תוצאה של גורם חיצוני - למשל, ליקוי בתשתית הכביש. או פגם מכני פתאומי בכלי הרכב.
המצדדים בהאשמה מוחלטת ומיידית של הנהג, טוענים כי אם יתאים את נהיגתו לתנאי הכביש, לא יעבור עבירות תנועה וישמור על זהירות ועירנות מרביים - אין סיכוי שיהיה מעורב בתאונה. הנחה זו מוטעית כמובן. בור שנפער בכביש, צמיג שהתפוצץ לפתע או אבן גדולה שנפלה ממשאית במרכזו של נתיב נסיעה, עלולים לגרום גם למי שעשה כל הניתן להגיע הביתה בשלום, למצוא עצמו מעורב בתאונה עצמית, לעתים בעלת תוצאות טרגיות.
חשוב מכך, הטלת אשמה מידית על הגורם האנושי בעייתית לא רק מאחר שהיא עלולה לחטוא לאמת, אלא גם - ואולי בעיקר - בגלל שהיא אינה תורמת דבר למניעת תאונות. כך סיכם פרויקט בטיחות אירופי את התייחסותו לנושא: "בכל פעם שניכרת טעות אנוש בתאונה, היא הופכת לאשמתו של הנהג המעורב. ומאחר שמיוחסת אשמה, הדרך היחידה להילחם בה היא על-ידי הענשת מי שגרם לה... הבעיה בכך, היא שמאבדים כל סיכוי למציאת פתרון".
ומה דעתכם? הצביעו אם אתם תומכים או מתנגדים לקביעה כי הגורם האנושי אכן אחראי בלעדי לתאונות