סיפורי טבריה. שמי זרחין חוזר הביתה

הפריצה הגדולה של שמי זרחין אל הקולנוע הישראלי הגיעה עם התסריט שכתב לסרט "סיפורי תל אביב", בבימויין של אילת מנחמי ונירית ירון. מאז המשיך בעשייה מגוונת ועשירה וזכה לפרסים שבחים רבים על עבודתו כבמאי ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי") ותסריטאי ("סיפורי תל אביב", "נודל"). אבל גם אחרי כל כך הרבה חוויות והישגים, הוא לא שוכח את עיר ילדותו טבריה, ממנה הוא שואב השראה.

 

לאחרונה חזר הבמאי והתסריטאי המוערך לטבריה לצורך צילומי סרטו החדש "העולם מצחיק", כשהוא נישא גם על הצלחת ספרו החדש "עד שיום אחד", המבוסס בין השאר על זכרונותיו מנוף ילדותו. ביקור על הסט של זרחין, בו מתארחים עשרות שחקנים, מעלה כי תושבי המקום מפרגנים לשגרירם התרבותי הנאמן לא פחות מאשר שהוא מפרגן להם. לא פעם נשמעת קריאות עידוד ו"יישר כוח" מרכבים חולפים.

 

סרטו החדש מתנהל בחוצות טבריה, המתוארים כמישור עמוס דימיון, וכך גם בספר "עד שיום אחד", שהגיע תוך שבועיים לראש רשימת רבי המכר. בניגוד ל"אביבה אהובתי", העוסק בחספוס של החיים, הסרט והספר החדשים עוסקים במצחיק, במוזר והסוריאליסטי שבהווי המקומי.

 

בסיפורי טבריה של זרחין מצטיירת העיר כזירה יצרית וחושנית, שרוחות מיסתוריות מנשבות בה וריחות של בישול עולים מכל בית. השכונות, עטופות הקסם והתשוקה, מורכבות מתמהיל של אנשים חמים עתירי סיפורים. "טבריה זה לא מוטיב, זה מקום. מקום שאנשים חיים בו, ולכן יש בו סיפורים, יש בו טעמים, ריחות, הרבה מאד כאב והומור", הוא אומר.

 

לטענת זרחין אין מדובר ביצירות אוטוביוגרפיות, למרות שזכרונותיו וחוויותיו מוטבעים בעלילה. "זה על גבול הפנטזיה, הדימיון המוקצן, המופרעות, המופרכות, אולי הטירוף", הוא מסביר, "אני מביא את הסיפורים שלי. מכיוון שגדלתי פה איכשהו הדברים נפגשים, כי גם הדימיון רוצה הביתה".