זה נראה כמו חיזור, אבל זה בעצם משחק

בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים

המשותף לכל התחושות והתגובות האלה הוא התוצאה הסופית שלהן: בין אם זה בחיוך, בדמעה, בכעס או באדישות, כשהסרט מסתיים, מסתיימת גם החוויה. אין תהליך של הפנמה ועיכול של המסרים העמוקים והנסתרים, אין דיונים סוערים בעקבות הצפייה, אין השוואת גרסאות בפרשנות האישית ושיתוף התובנות. הסרט מסתיים, אפשר לחזור לשגרת החיים. הרווחתי שעתיים של שקט, ברוב המקרים. במקרה הטוב זה אף נתן דחיפה רצינית במחלקת הרומנטיקה הדביקה.

אבל מצאתי עצמי חושבת על הנושא הזה מעט יותר, הפעם. 

כל חייך את חולמת חלומות על נסיכים ופיות, אגדות וסיפורי אהבה נצחיים. המשפט של הילדות הוא ללא ספק "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה", ולא משנה באיזה עצם אתה נוגע, הם עדיין חיים באושר ועושר. באגדות הכל יפה, במציאות הכל אחרת. מהר מאוד אתה מקבל הצצה חטופה לעולם האמיתי, היכן שאין נסיכים ונסיכות. במקרה הטוב יש צפרדעים, והם לא באמת ישתנו אם ננשק אותם.

אף אחד לא באמת מוכן למות למענך, אפילו לא להילחם למענך ולהציל אותך ממגדל בוער. במקרה הטוב הוא יעשה טובה ויתקשר. החיים זו לא אגדה, אני לא בטוחה שהייתי רוצה אותם כאלו בכל מקרה. הייתי רוצה סוף טוב, אבל הדרך לשם לא חייבת לעבור את התלאות של כל הצפרדעים שהיו פעם נסיכים.  

עולם הפנטזיות הרומנטיות שלי התעצב בילדותי. בעולם שבו הילד מהכיתה, זה שאני כה מאוהבת בו, לא מביט אליי, יצרתי לעצמי פנטזיה בה יש אהבה אדירה, שטרם התאפשר לה לצאת (אינני תסריטאית מוכשרת, העתקתי ממה שידעתי). 

עיצוב התפישה וראיית העולם הזו, של רומנטיקה ואהבה, בראי הסיפורים/הסרטים, נעשה בצורה לא מודעת או מורגשת. אלו דברים שמחלחלים פנימה לאט לאט, ויום אחד את מתעוררת בבוקר ומגלה שאת למעשה מחפשת נסיך או אויב ולא גבר ובן זוג.  

גם אם את מחפשת בן זוג באמת, כל העולם שלך מעוות קמעה, ללא ידיעתך. יש לך תפישות משונות בנוגע לדרך בה גבר צריך להתנהג איתך, מה נחשב למחווה רומנטית והבעת חיבה, איך הדברים צריכים להתנהל ביניכם ומה הקצב שלהם.  

אחת הסוגיות הבוערות ביותר בעולם ההכרויות - מי משלם - יושבת בדיוק על הסיפור הזה. זה לא באמת שכולנו חושבים שכל הגברים עשירים וכל הנשים עניות, או שכל הגברים נדיבים והנשים קמצניות. יכולנו לחשוב את הדברים האלו, לא? אבל אנחנו חושבים דבר אחד, חד כתער: הצהרת כוונות ומחווה רומנטית. הנשים נחשפו לכך כל חייהן, אם לא מהסרטים והספרים אז מהחברות, השכנות, וכמובן - האמהות. הגברים נחשפו לשטיפת מוח דומה.  

לפי עולם האגדות הרומנטיות, הוא גם צריך להתחיל לחזר

אחרי הפגישה הראשונה, בה הגבר מצופה לשלם, לפי עולם האגדות הרומנטיות, הוא גם צריך להתחיל לחזר אחרייך. הוא זה שצריך להתקשר, הוא זה שצריך לרצות להיפגש שוב, הוא זה שצריך לקחת את היוזמה לאן ומתי, ורצוי מאוד שזה יהיה כמה שיותר מהר, ובכמויות ראויות. את לא יכולה להראות רגשות, כי זה שם המשחק. זה התפקיד שלו, להוציא ממך הכל, לאט ובקסם רב.  

הרי בעולם האגדות, הגברים מתמודדים עם כל הקריזות, הקפריזות והשגעונות של הנשים, ובכל זאת מתאהבים בהן עד כלות נשימתם, אז למה שזה לא יעבוד בעולם האמיתי? נשים לא באמת רוצות לגרום לגבר סבל או אי נוחות, אבל איכשהו הן מתוכנתות ככה. הגברים, כתוצאה מחשיפת יתר לעולם הזה, הפכו גם הם להיות מתוכנתים כך. 

 הבעיה היא המפגש עם המציאות (ציור: Shutterstock)

מתישהו בתהליך של שטיפת המוח החלו להתגלות סדקים. הסדקים מעמיקים ככל שאנחנו מתבגרים והשפעות הילדות מתרחקות ומפנות מקום לחוויות חדשות. נשים וגברים שוברים מוסכמות של שנים. הנשים רוצות ליזום, הגבר רוצה להיות מחוזר. הגבר רוצה כנות ופשטות, האשה רוצה שוויון ועוצמה.  

בתקופות מסוימות, עושים שימוש ציני בעולם האגדות, לוקחים מרכיבים מוכרים, שהכל מכירים את משמעותם, ונותנים להם משמעות חדשה. זה נראה כמו חיזור, אבל זה בעצם משחק. תורת המשחקים של עולם המבוגרים נוסדה על הסדקים של עולם האגדות. ניסיון לשבור נורמות של שנים ולהטות את כף המאזניים לטובתך.

ומה השורה התחתונה? אחרי שהתעוררנו, התפכחנו והחכמנו, גילינו שלא משנה מה נעשה, אהבה תמיד תנצח. לא בגלל שהיא תגבר על מכשולי החיים ותפתיע אותנו בסוף, אחרי מרתון של מתח מורט עצבים. אלא בגלל שהיא פשוט קיימת, וזכיתי לראותה. היא שם, רק לא לבושה בבגדים מטעים ומבלבלים. פשוטה, טהורה ואמיתית, כמו שהיא צריכה להיות.