"אנסמבל הרצליה ללא הניג יאבד את משמעותו"
עשרות אנשי אקדמיה, אמנים ואנשי רוח מובילים, הגיבו בעצומה אינטרנטית על הדחת המנהלת האמנותית של תיאטרון הרצליה. "האנסמבל תחת הניג הוא קו הביצורים האחרון של התרבות הגבוהה בישראל. כדאי לשקול מחדש את הצעד"
הדחת המנהלת האמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה, הבמאית אופירה הניג, מכה גלים באקדמיה הישראלית ומחוצה לה. יומיים אחרי שנחשפה ב-ynet החלטת הוועד המנהל של האנסמבל, ברשות ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, לחפש לאנסמבל מנהל אמנותי חדש, הופצה היום ברשת האינטרנט עצומה של עשרות אנשי רוח בהם סופרים, מוזיקאים ואנשי תיאטרון הקוראים לשקול מחדש את הצעד.
"אנסמבל הרצליה אחרי הניג, יאבד משמעות", הם מתריעים ומדגישים: "זהו קו הביצורים האחרון של התרבות הגבוהה בישראל. אצבעה של הניג היתה מהבודדות שסתמה את החור בסכר מפני הצפת הבמות בפופוליזם ואסקפיזם 'עשויים היטב', קלילים ונעדרי ייחוד אמנותי. צריך לחדול מהתבטלות בפני ההגמוניה הקולנית של תת-תרבות בהמית להכעיס שהממסד התרבותי בישראל, קושר לה כתרים ומפטם אותם בתקציבים".
בין החותמים: המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן; המשורר רוני סומק; המחזאי יהושע סובול; ראש המדרשה לאמנות, הצייר יאיר גרבוז; המוזיקאי והזמר ערן צור; דוקטור אריאל הירשפלד מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית; עורך הספרייה החדשה, פרופסור מנחם פרי, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב; הסופרת רות אלמוג; הסופר יוסי סוכרי; הסופרת נאוה סמל; כלת פרס ישראל, המתרגמת והעורכת נילי מירסקי; הבמאית וכלת פרס ישראל, רנה ירושלמי, מנהלת ומייסדת אנסמבל עיתים; פרופסור יהודה שנהב מאוניברסיטת תל אביב; ושחקני הקאמרי יוסי גרבר ואיתי טיראן.
"עירם של האנשים הקטנים", בחירות אמנותיות חשובות (צילום: ז'רר אלון)
לצידם, חתמו גם ברוריה בקר לשעבר מנהלת סל תרבות ארצי; מעצב התאורה אבי יונה בואנו; אמיר אוריין מייסד תיאטרון החדר; הכוריאוגרף ארקדי זיידס; מנהלת אמנותית של המרכז לתיאטרון בעכו, סמדר יערון; השחקן אוהד שחר ומנהל המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, אייל דנון.
במקביל הופץ גם מכתב גלוי לגרמן, עליו חתומים אנשי אקדמיה מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ונציגים מאוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב.
אנסמבל שמכבד את הקהל
"נדהמנו והתאכזבנו עמוקות מהחלטת ההנהלה הציבורית שבראשה את עומדת", נכתב בעצומה, "תחת ניהולה של הניג התגבש האנסמבל לתיאטרון אמנותי איכותי ביותר. בשנים המעטות מאז הוקם, שימש האנסמבל בית חם לשחקנים וליוצרים מהמעלה הראשונה ובכליו הצנועים, החל להצביע בהדרגה על סדר יום נדיר בתרבות הישראלית המקדש מצוינות, מחויבות אמנותית וחסרת פשרות, חשיבה מובנית לטווח רחוק, נכונות להסתכן והתעקשות על אמירה משמעותית.
"חשוב לא פחות, האנסמבל לא ראה בצופיו עדר של כלים ריקים, אלא פנה אליהם כאל בני אדם חושבים ורגישים, הראויים לכבוד. לא בכדי זוכה
האנסמבל להכרה בינלאומית חובקת מצד מרכזי התיאטרון המובילים בעולם".
לשון העצומה מדגישה כי ההחלטה שקיבלה ההנהלה הציבורית "תוביל לחיסולו של מפעל תרבותי ארצי משמעותי, שספק אם יצמח כמותו בישראל בעתיד הנראה לעין". החותמים על העצומה רואים בייסוד התיאטרון בהרצליה מעשה חשוב, אמיץ ולא שכיח במקומותינו.
"היתה זו דוגמה לשימוש ראוי ביותר בכספי הציבור, כנהוג ברחבי העולם הנאור, שבו מוסדות ציבור תומכים בעשייה אמנותית לא מסחרית שהיא חיל החלוץ של התרבות. אי אפשר להימנע מלתהות מה השתנה. החלטת ההנהלה פירושה, בעינינו, הפרת התחייבות ציבורית ופגיעה אנושה בציבור אוהבי התיאטרון האיכותי. לכל דבר בתיאטרון יש תחליף - לא למנהיג אמנותי משמעותי. שום מכרז והון, לא יוכלו לייצר דמות כזאת. האנסמבל אחרי אופירה הניג, יאבד את משמעותו", הם מתריעים.
חותמי העצומה הדגישו במקביל את מקומו של תיאטרון בחברה דמוקרטית ופלורליסטית. "דמוקרטיה אמיתית נותנת מקום לגווניה השונים של האוכלוסייה. בישראל מסתמנת היום עריצות של מכנה משותף אחיד, הדוחקת גוונים שונים בחברה לשוליים צרים יותר ויותר", הם כותבים, "כל מי שחרד לדמוקרטיה חייב להרים קול נגד המצב ולהתעקש על המשך קיומו של האנסמבל שנותן במה לקולות אחרים". אל ראש עיריית הרצליה פונים חותמי העצומה בבקשה: "בטלי את ההחלטה האומללה. לא מאוחר להציב את הרצליה במרכז העשייה התיאטרונית האיכותית בארץ הזאת".
פרופסור גד קינר, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, פנה אף הוא במכתב גלוי לראש עיריית הרצליה, בשם שורה של חוקרים, יוצרי תיאטרון ומרצים בשורות האקדמיה. "אנו מוחים נגד פיטורייה של אופירה הניג בתואנה שלהקתה אינה פונה לקהלים גדולים. מקומם לא פחות הוא הנימוק הבלתי מוצהר שעמדותיה הפוליטיות, אינן מוצאות חן בעיני חלק ממקבלי ההחלטות. נפלה בחלקך זכות גדולה לשכן בעירך את התיאטרון הרפטוארי המתקדם והחדשני ביותר במדינת ישראל. הניג טיפחה אנסמבל שחקנים נדיר ברמתו, בהתמסרותו ובזהותו האמנותית הייחודית.
"היא בחרה רפרטואר בינלאומי וישראלי, שמהווה מיזוג מושכל בין יצירות מופת קנוניות מאבות המזון של כל בן תרבות משכיל לבין פרויקטים נדירים כמו העיבוד העדכני לסיפורי שלום עליכם 'עירם של האנשים הקטנים', הקולאז' הפוליטי הנוקב על השלכות החימוש הגרעיני 'גשם שחור' או 'מפגש באינסוף' על מחויבותו המוסרית של האמן בחברה.
"עבודות הבימוי שלה ושל יוצרים שעבדו במחיצתה, העניקו גם ליצירות הקלסיות הידועות פרשנויות נועזות ומגרות למחשבה, בהשראת הזרמים האוונגרדיים בתיאטרון האירופי אך בחותם אישי, ייחודי ומקומי. בזכות כל אלה ניצב היום האנסמבל בשורה אחת עם מוסדות מובילים בעולם כמו השאובינה מברלין, הסטארי הפולני, הרויאל קורט הלונדוני, הפבליק תיאטר וה"לה מאמא" בניו יורק".
תיאטרון בוטיק
קינר ואנשי האקדמיה החתומים על המכתב אמרו כי האנסמבל הצליח לבדל את עצמו בזכות קריאה אחרת, מאתגרת ורלבנטית ביצירות, כזו המערבת לדבריהם את הצופה בבניית הפרשנות ובחוויה מול סגנון הבימוי המיושן, המסבירני, האסקפיסטי והחנפני המקובל לעתים קרובות בתיאטראות אחרים, שאינו מחייב את הצופה למחשבה ולנקיטת עמדה. "קהל איננו נתון שצריך להיכנע לו: קהל, יוצרים. קהל, מחנכים", הם אומרים ומדגישים, "רובו של התיאטרון הישראלי המנסה לרצות את קהלו בכל מחיר. כבר השחית דורות של צופים ששוב אינם מסוגלים למאמץ אינטלקטואלי ורגשי בתיאטרון ומחפשים ואף מוצאים בו, המשך של ההיצע הוולגרי במדיה האלקטרונית.
"האנסמבל תחת הניג, שוחה נגד הזרם הזה ורואה חובה ציונית ולאומית לשתף יוצרים ערבים ויהודים, לגעת במישרין או בעקיפין, ללא חנופה וריכוך בנקודות תורפה חברתיות ופוליטיות כואבות, ולראות בבמת התיאטרון כר לניסיונות ולתהליכים, ולא עשייה חרושתית להפקת תוצרים מלוקקים ומתועשים".
חותמי המכתב מגדירים את האנסמבל כ"תיאטרון בוטיק" ומדגישים בפני המבקשים לשעתק את התוצרים התיאטרוניים התל אביביים: "הרצליה לעולם לא תוכל להתחרות עם הכרך הגדול בתיאטרון קונבנציונלי בשל סמיכותה לתל אביב. היא מסוגלת לעשות זאת אך ורק בתיאטרון קבוצה פורץ דרך כפי שהניג מנהלת. איכות אינה מילה נרדפת לשעמום. הערך התדמיתי היוקרתי המוסף של קיום קבוצת אנסמבל בהנהגת אישיות אמנותית יוצאת דופן, הוא נכס תרבותי שלא מוותרים עליו, כשם שלא מוותרים על תזמורת קלאסית מעולה ולא מוותרים על מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית גם אם מספר צרכניהם אינו מגיע להמונים".
למרות שחותמי המכתב יודעים כי הפור נפל, הדברים לדידם חייבים להיאמר: "מה שקרה במגרש שלכם, הוא איתות חמור לערים אחרות ולתיאטראות אחרים. אולמות פסטיבל ישראל התמלאו מול הפקות הנפלאות של 'הדוד וניה' של תיאטרון וכטנגוב או 'המלט' של השאובינה. אלו הצגות קשות, חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, אך האולמות היו גדושים ומלאים בקהל מריע ומתלהב. מדוע עלינו לרעות רק בשדות זרים ולהתקנא בהישגיהם אחת לשנה, כשיש לנו כשרונות כחול-לבן כמו הניג?".
תגובת עיריית הרצליה: "המכתבים טרם הגיעו לידינו. נגיב לכשיתקבלו".
דרור עזרא, חבר מועצת העיר הרצליה ממפלגת הירוקים, מסר בתגובה:"יש כאן עזות מצח בלתי נסבלת מצד אותם אנשי רוח. תושבי העיר הרצליה ממנו מכיסם לאורך השנים בעשרות מיליוני שקלים את האנסמבל הכושל הזה וללא שום הצדקה. אותם אנשי רוח מוזמנים לוותר על שכרם המנופח באקדמיה לטובת 'תיאטרון בוטיק' ככל שיחפצו. דרישתם שתושבי הרצליה יממנו תיאטרון לקומץ אנשים הרואים עצמם כאליטה פשוט חצופה. הקמת האנסמבל הייתה טעות כיוון שתושבי הרצליה, שוחרי התיאטרון, מוצאים בתל-אביב את מבוקשם. האנסמבל נכשל. הגיעה השעה לסגור אותו".
