קולנוע ישראלי: עובדים זרים במקום פלסטינים
אחרי יציאת הסרטים הפוליטיים מהאופנה, חיפשו יוצרי הקולנוע שלנו זווית חדשה למבט על החברה הישראלית ומהגרי העבודה מספקים להם אותה. מ"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ועד "שליחותו של הממונה" - סרטים ישראלים על הזרים שבתוכנו
בסרטו היפה של ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010), יוצא בעל התפקיד שבכותרת ללוות את ארונה של אישה צעירה חזרה למולדתה, מדינה מזרח אירופית. האישה, עובדת זרה במאפיה הירושלמית בה הוא מועסק, נהרגה בפיגוע התאבדות, וגופתה נותרה במכון לרפואה משפטית ללא דורש.
בחיטוטיו אחר ההיסטוריה שלה, הוא מגיע לשכונה חרדית בירושלים, בה כמסתבר התגוררה המנוחה ואף ניתן לה השם רות - התייחסות מפורשת לאותה רות מואביה, גיבורת המגילה שנקראת בחג השבועות, שנישאה לבועז מבית לחם, והיא הסבתא-רבתא של דוד המלך.
סרטו של ריקליס, בעקבות הרומן מאת א.ב. יהושע עליו הוא מבוסס, מעניק שם וזהות רק לעובדת הזרה המתה. שאר הדמויות מוזכרות בו רק בתפקידיהן ומעמדן (הממונה, האלמנה, סגן הקונסול, וכו'). כאילו כדי להפוך על פיו את המצב החברתי הקיים, שבו העובדים הזרים במדינת ישראל נותרים בשקיפותם.
מבט אחר
בעשור האחרון תפסו העובדים הזרים את מקומם של הפלסטינים בתפקיד הרואים-ואינם-נראים של החברה הישראלית. במידה רבה, הפועלים השחורים מהפיליפינים, ארצות אפריקה ומדינות דרום אמריקה משמשים עתה בעבור יוצרי הסרטים בארץ מה שהזר הפלסטיני היה בקולנוע הפוליטי-ביקורתי של שנות ה-80 - אמצעי לחשיפת שרירות הלב והעיוות בחברה הישראלית, עדות להשחתת אמות המידה המוסריות, ודרך להתבוננות ביקורתית בהוויה ובעולם הערכים הישראליים מבעד לעיני ה"אחר".
אחד הסרטים הישראליים הראשונים שהעמידו במרכזם את דמות העובד הזר (הלא פלסטיני) היה "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (2003), שביים רענן אלכסנדרוביץ'. במרכז סרט זה עמד צליין צעיר ותמים מכפר אפריקאי נידח העולה לרגל לירושלים. אלא שכבר עם נחיתתו בישראל נחשד ג'יימס, אותו צליין, כי הוא עובד לא חוקי ונשלח למעצר.
סיאבונגה מלגיסי שיבה ב"מסעות ג'יימס". עובד זר קולנועי
הוא נחלץ משם על ידי קבלן של פועלים זרים (בגילומו של סלים דאו), המשכן אותו בדירה מוזנחת המאוכלסת בצפיפות בפועלים זרים, ומטיל עליו לעבוד בשירותו עד שיפרע את דמי הערבות ששילם בעבור שחרורו. בהדרגה לומד גם הנוצרי הטוב מאפריקה, גיבור הקומדיה הסאטירית והמרגשת של אלכסנדרוביץ', את עיקרי החפיף וניצול הזולת המעצבים קווים לדמותו של הישראלי החדש.
גם סרטו רב העלילות של אייל חלפון, "איזה מקום נפלא" (2005), נדרש לעובד הזר כדי לספק מראה שמתוכה ניבטת חברה נצלנית, אלימה ומכוערת בחיפוש נואש אחר גאולה. פועלים לא חוקיים מתאילנד העובדים בשדותיו של מושבניק ישראלי ונרדפים על ידי פקח רשות שמורות הטבע; או מטפל פיליפיני שאשתו מנסה לשווא להיכנס להריון, והם נופלים קורבן לאלימותו של גנגסטר.
"איזה מקום נפלא". האמנם?
ובכלל, שני הסרטים הנ"ל, ואליהם ניתן להוסיף גם את "ג'אנם ג'אנם" (2005) של חיים בוזגלו (שלא זכה להקרנות מסחריות בארץ, והוא מעין גירסה מחודשת של סרטו, "נישואים פיקטיביים"), מתארים בחריפות רבה את דיוקנה הכובש והמדכא של החברה הישראלית מבעד למגעיה עם חוטבי העצים ושואבי המים מאפריקה ואסיה - ההיפך הגמור מהיחס ההוגן לו זכתה רות המואביה, שהפכה בדיעבד למייסדת שושלת מלכות ישראל.
דימוי מתקתק יותר נצרב ב"נודל", שאיילת מנחמי ביימה בשנת 2007 לפי תסריט שכתבה יחד עם שמי זרחין. בסרט מצליח זה הופך ילד סיני קט לתואם-אי.טי. שנעזב לבדו על ידי חללית האם שלו – עובדת זרה, אמו, שנתפסה וגורשה מהארץ. לזכותו של הסרט ייאמר, שהשילוב הצורם על פניו בין feel good movie ורדיפת הפועלים הזרים עולה בו יפה.
רק דרעק ומדוזות? הטריילר של "מדוזות"
גם ב"מדוזות" (2007), סרטם בעל הנגיעות הפנטסטיות של אתגר קרת ושירה גפן, העובדת הזרה, הפעם מהפיליפינים, אינה אלא דימוי מוכר של תלישות וגעגוע. היא נשכרת לטפל בקשישה נרגנת (זהרירה חריפאי), ומצליחה לחבר בינה לבתה המנוכרת.
רומני היקר
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות" (2008) התיעודי של דוד אופק מביא את סיפורו של ניקולאי, פועל זר מרומניה המגלה שסבתו מצד אמו היא יהודיה. לאחר שהוא מגורש מהארץ, הוא שב אליה ביחד עם משפחתו, הפעם מתוקף חוק השבות, והופך לקבלן שיפוצים.
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות". עובר ושב
סרט זה, שכמו כמה מעבודותיו האחרות של אופק מטשטש את הגבולות שבין תיעוד ובידיון, צולם למעשה בדיעבד, כך שגיבוריו "שיחקו" את עצמם בסצינות משוחזרות. אך מעבר לדיון התיאורטי והמוסרי שעולה מבחירה אסתטית זו - "האגדה על ניקולאי" מנסח ביקורת חריפה על גזענותו של המכונה "חוק השבות" שבחסותו יכול כל ממזר להפוך, ובכן, למלך.
נקודת מבט שונה על הוויית העובדים הזרים מאמץ "בובות של נייר" (2006) המרגש של תומר היימן, שהוקרן הן כסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים והן כסרט קולנוע באורך מלא. יצירתו זו של היימן עוקבת אחר שישה עובדים פיליפינים המטפלים בקשישים בימים ומופיעים כלהקה של "דראג קווינס" בלילות.
"בובות של נייר". מקמטים אותן
מול הכיעור הישראלי שניבט, על פי רוב, בסרטים הדנים בדמותו של עובד הזר, בחר היימן להבליט (גם אם לא להתעלם מההיבטים האחרים) את היופי, הרוך והאנושיות הצרופה שמזקקים גיבוריו הססגוניים של הסרט מתוך העליבות, הגסות ורמיסת הזכויות הבוטה שמקיפות אותם.
אגב, כשנה לאחר הופעת הסדרה/סרט נודע כי אחת מגיבורותיו, סאלי, שנאלצה לעזוב את ישראל לאחר שתוקף אישור השהיה שלה פג, נרצחה על רקע טרנסופובי בנסיכות שארג'ה, שבאיחוד האמירויות הערביות.
"שיחת חוץ". מישהו מקשיב?
גישה אסתטית יפה ומעניינת לעיסוק בנושא הציג עמיקם גולדמן בסרטו "שיחת חוץ" (2009),
שבו הוא מתעד את שיחות ה"לונג דיסטנס" שמנהלים מהגרי העבודה עם קרובי המשפחה בארצות מוצאם.
הבמאי, שעבד בחנות טלפונים ציבוריים בתחנה המרכזית בתל אביב, נחשף כך לדרמות האנושיות שמועברות בבליל שפות דרך האפרכסת, והתוצאה היא סרט המורכב רובו ככולו משיחות טלפון המתנהלות בימי טרום הסלולר. הנה כי כן, לא בדיוק הסרטים ששלוחיו קשיי הלב של אלי ישי ירצו להיחשף אליהם עם פרוס חג השבועות.
