"אאידה" במצדה: מלכת המדבר הגדולה

יש לי ידיד, מוזיקאי חובב, אנין טעם וקצת סנוב, שאמר לי השבוע: "גם אם ישלמו לי, לא אלך לספקטקל הקרקסי הזה של אופרה במצדה". אוי, כמה שהוא טעה.

אמש (מוצ"ש) היה אכן ספקטקל, אך כזה שהצליח שלא ליפול למחוזות הקיטש ושמר על איזון הולם ומרהיב. והמוזיקה - הגם שאי-אפשר בתנאי חוץ שתשמע כמו באולם קונצרטים - נפלאה כתמיד. ערב של חוויה חריגה ומהנה.  

"אאידה". מפעל כביר בשביל שש הופעות (צילומים: יוסי צבקר)

זו השנה השנייה שהאופרה הישראלית מציגה אופרה פתוחה למרגלות המצדה. בשנה שעברה זו הייתה "נבוקו" הנהדרת, השנה "אאידה" ובשנה הבאה צפויה לעלות "כרמן". האופרה הישראלית, בשיתופה הנלהב של המועצה המקומית תמר, הקימה אמפיתיאטרון פתוח ענקי בן 7,650 מקומות בשפך הוואדי שלמרגלות המצדה. במת ענק, תפאורות ענק בסגנון רומי-מצרי, שדרות עמודים, מזנונים, פירוטכניקה - מפעל כביר שכולו נועד להפקה אחת בת שש הופעות, ומיד אחר-כך הכל יפורק והטבע ישוב להוד קדומיו.

דילמת האהבה האסורה

סיפורה של אאידה הוא סיפור על אהבה אסורה, על קנאה ממאירה ועל הקונפליקט שבין נאמנות לאוהב ולאהובה לבין נאמנות למדינה. אאידה (סופרן) היא נסיכה אתיופית השבויה בחצר מלך מצרים. היא והקצין המצרי הצעיר רדמס (טנור) שהביס את צבא אתיופיה, אוהבים בסתר. עצם האהבה הזו היא בבחינת בגידה, שהרי זו אינה אהבה לאומית "כראוי".

אלא ששאלת הבגידה התיאורטית הופכת לממשית כשסודם מתגלה - בין השאר בעקבות מעלליה של הנסיכה המצרית אמנריס (מצו-סופרן), המקנאה באמתה. כעת ייאלצו אאידה ורדמס לבחור בין נאמנותם למולדת ולאב לבין אהבתם. אאידה בוגדת באהובה ומחלצת ממנו בעורמה סוד צבאי. מועצת הכהנים דנה אותו למוות וברגע האחרון חומקת אאידה אל הקבר החי שאליו הושלך, והשניים ממצים את אהבתם עד תום, במותם.

אהבה שאינה לאומית כראוי

ל"אאידה" יש היסטוריה מזרח-תיכונית: הליברית של האופרה חובר על-רקע פרסומי התגליות הארכיאולוגיות במצרים, שהציתו את דמיונה של אירופה באותה העת (סוף שנות ה-60 של המאה ה-19). האופרה עצמה נכתבה בעקבות הזמנה של שליט מצרים, החאדיב המצרי איסמעיל פחה, עבור חנוכת בית האופרה בקהיר בסוף 1871 (ולא, כפי שמקובל לחשוב, עבור חגיגות ההשקה של תעלת סואץ. זו כבר נחנכה שנתיים קודם לכן).

איפוק מכובד

זה יכול היה לגלוש בקלות לקיטש מגוחך, אך זה לא קרה, להפך. אמנם בצדי הבמה ניצבו ארבעה פסלי אריות ספינקס גדולים. אמנם בחזיתה היה ראש פרעה ענק ובשלב מסוים היתמרו גם שני אובליסקים, אך זהו זה. הם לא הקרינו את המצדה יתר על המידה, פירוטכניקה מופרשת של עשן ואש כמעט שלא הייתה. הם לא העלו כרכרות עם סוסים על הבמה. הם לא גדשו את הסאה.  

אילו היו עושים כן, הכל היה הופך לקרקס. אבל הבמאי הצרפתי שארל רובו וצוותו - כולל מעצבת התפאורה הקבועה שלו (עמנואל פאבר), מעצב התאורה (אבי-יונה בואנו, במבי), מעצבת התלבושות והכוריאוגרף - כולם שמרו על איפוק אינטליגנטי, השאירו את הבמה ריקה ברובה. העיטור היחיד נעשה על-ידי הקרנות אור שעשו אותה לפרקים למרוצפת אבן, לעיתים חול, לעיתים מכוסת שטיחים. המעצבים בחרו דווקא להעצים ולהדגיש את תחושת הריק של המרחב הכביר. וכך הם לא גזלו מהמוזיקה את מקומה.

זמרי "אאידה". קול חם ושופע

למעשה, מבחינת הז'אנר האופראי, יצר ג'וזפה ורדי ב"אאידה" שתי אופרות שונות לגמרי. במערכה הראשונה והשנייה זוהי "גרנד אופרה" צרפתית גרנדיוזית: אופרה דרמטית-רומנטית ענקית בממדיה, שמתבססת על עלילה כמו-הסטוריות, שבמרכזה זוג נאהבים הנופל קורבן למהלכים הפוליטיים והלאומיים. בשלב הזה, החיזיון הבימתי והתפאורתי גדול, ואכן במאים רבים - כמו פרנקו זפירלי בלה-סקאלה - חוללו מופעי ענק עם תפאורות של היכלים ומקדשים ותהלוכות של יחידות צבא מצרי וגדודי שבויים אתיופיים.

גם אמש ראינו, על רקע צלילי מרש הניצחון הנודע, ספינת משוטים (נפלאה, אגב) נושאת את המצביא הגא, שבויים (כולל להקת בנות אתיופיות קטנות שהתרוצצו על הבמה בצעיפים לבנים) ומחוללים (רקדני 'כָּאן זָמַן' הבדווית מרהט בדבקה מאושכנזת משהו).

תפאורה מרשימה, אך לא קרקסית (צילום: אביתר בניאן)

ואז באו המערכה השלישית והרביעית, ועברנו לאופרה אחרת לגמרי, לסגנון הדרמטי האיטלקי. כאן אין ספקטקל והמוזיקה שולטת בכל מהלך. היא לבדה מעצבת את תפניות העלילה והלכי הנפש. הניגוד שבין הבמה הענקית הריקה למעמדים האינטימיים של זמר בודד על הבמה או זוג זמרים אפילו העצימו את המעמד האינטימי.

שיא כזה, למשל, חווינו בתמונה הראשונה במערכה האחרונה. ברקע, כאילו מתוך בור התזמורת אנחנו שומעים, לא רואים, את מקהלת הכוהנים קרי הלב, החורצים את דינו של רדמס למוות. ולמעלה, לבדה במרכז הבמה הריקה, שופכת אמנריס אש וגופרית על הכוהנים שנואי נפשה ("צמאונם לדם לא ירווה לעולם") ומקוננת על מר גורלה ועל אובדנו של אהובה ("אלים, רחמים, הצילו אותו"). השילוב הזה, שבין מעמדי חיזיון הענק לבין מעמדי אהבה אינטימית צרופה, נותן ל"אאידה" את עוצמתה הייחודית.

לשיר ולנצח במדבר

המנצח הישראלי-הבינלאומי דניאל אורן חוגג את המופעים האלה במצדה עד תום. הוא כל-כך נהנה להניף את שרביטו הנלהב על גדודי הזמרים והניצבים והרקדנים, והמדבר וההרים. כולם מחוללים לקצב שרביטו. אורן הוא מומחה לורדי והעלה בהצלחה, בעיקר באיטליה, רבות מהאופרות שלו: נבוקו, לה טרוויאטה, ריגולטו ואחרות. ניצוחו של אורן מזוהה עם תנופה אנרגטית שאי-אפשר לטעות בה, ויכולתו לארוז את כל המערך העצום והמסועף - מרשים.

ומי שניצחה את הערב - וגברה על המלכים והמצביאים והנסיכות - הייתה השפחה אאידה, בביצועה של זמרת הסופרן האמריקנית הנפלאה עד מאוד והיפהפיה לא פחות - קריסטין לואיס. בתנאי שטח פתוח קשה מאוד למצות את דקויותיה של המוזיקה, ובודאי את נימי הרגש הזעירים. אך קריסטין לואיס עשתה זאת וסחפה אותנו על תוך נואשותה הנוראה. האריה הידועה "O Patria Mia" ("אהבה גורלית.. אין תקווה לכאבי..") - מרגשת.

מערכת ההגברה - שככלל משטחת את דקויות הקול - לא הרעה לה. בכלל, ראוי לציין שהשנה הצליח מעצב הסאונד (בריאן גרנט) להתגבר על המכשולים של נבוקו בשנה שעברה. ההגברה הייתה מאוזנת רוב הזמן ונתנה מענה שלם לבעיית אוושת הרוח המטרידה במיקרופונים.

במערכה השלישית והרביעית גונבת את ההצגה המצו-סופרן האמריקנית מריאן קורנטי בתפקיד אמנריס נסיכת מצרים הקנאית. יש לה קול חם ושופע. ארית היאוש שלה במערכה האחרונה - קורעת לב. ובכלל, אמנריס היא הדמות הטראגית העיקרית באופרה הזו, ולמעשה גיבורתו הראשית של המחזה - המניעה אותו קדימה וקובעת את מהלכו.

לעומת שתי הזמרות המרשימות הללו, הטנור האיטלקי מרקו ברטי בתפקיד רדמס, היה מפח נפש של ממש. הוא התחיל רע לתפארת, באריה הפותחת את האופרה (ואולי המפורסמת ביותר ב"אאידה") שבה הוא חושף את אהבתו האסורה לשפחה השבויה. זו היה ביצוע איטי להחריד, בקול מאולץ, משתפך ולא-יציב. במערכות שבהמשך הוא השתפר אמנם, אך חוסר היציבות של קולו והעדר כל ניואנס רגשי משכנע - המשיך להטריד, במיוחד בדואט המוות שלו ושל אאידה בתמונת הסיום. חבל.

ועוד שני ציונים לשבח: מעט המקרים שקול בס-בריטון אופראי יכול לחדור ללב. הבריטון האיטלקי אלברטו גזאלה בתפקיד אמונסרו מלך אתיופיה (אביה של אאידה) - הצליח בכך היטב. קולו צלול ומבעו מרגש. "דואט הנאמנות" (במערכה השלישית) שלו ושל אאידה, שבו הוא מכריח אותה להעדיף את חובתה לו ולעמה על-פני אהבתה לקצין המצרי - מכמיר לב. וציון לשבח גם לסופרן הישראלית אפרת אשכנזי בתפקיד הקטן אך המרשים מאוד של הכוהנת הגדולה.

תענוג לשמוע את מקהלת האופרה על הבמה הגדולה, וההצלחה של מערכת ההגברה במקרה זה משכנעת במיוחד. גלימותיה הלבנות של המקהלה התבדרו ברוח - מראה יפהפה - אך קולה לא נסחף ברוח והיה אחיד, מפוקח ומשכנע.

ארגון מושלם

אירוע כזה, שבמהלכו משנעים למדבר 7,700 צופים ומועסקים בו מאות זמרים ושחקנים ואנשי במה - יכול בקלות לקרוס בשל כשלים טכניים וארגוניים והנטייה הישראלית המרגיזה כל-כך לחלטר. אך בהפקה הזאת הכל תקתק למשעי. מרשים במיוחד היה המתקן שנבנה במדבר: מערך ההיסעים, מגרשי החנייה, בתי השימוש הנקיים כל העת, ה"פואייה" הפתוח, האמפיתיאטרון המתפרק עצמו, מערך הסדרנים היעיל, ההכוונה. את כל אלה חוללה המועצה האזורית תמר, השותפה לפרויקט, בניצוחו של יצחק בורבא מנהל הפרויקט, והם ראויים על-כך לכל שבח.

ניתן אפוא לדב ליטבינוף, ראש המועצה, את זכות הסיכום: "הקמנו כאן היכל תרבות בלב הטבע. אאידה קמה לתחייה למרגלות המצדה כדי להצביע עבור ים המלח בתחרות שבעת פלאי עולם הטבע. ויתכן מאוד שבשנה הבאה, כשהאופרה 'כרמן' תוצג אצלנו, ים המלח כבר יחשב לאחד מפלאי עולם הטבע, כראוי לו".