שתף קטע נבחר
 

השקעת במשפחה על חשבון הקריירה? טעות

גם נשים שנחשבות חזקות חוטאות בשני כשלים כלכליים קלאסיים: הן בוחרות בנחיתות כלכלית ונכנעות לתעשיית היופי. הבגידה של ארנולד שוורצנגר במריה שרייבר כמשל. דעה

לאחר ששככו הכותרות הצהובות על הבגידה של ארנולד שוורצנגר באשתו מריה שרייבר עם עוזרת הבית, ועל הבן הסודי שנולד מקשר זה, חשוב לבחון דווקא היבט אחר לגמרי של הפרשה – הכלכלי. כי מה שלעיתים נדמה כאישי בלבד, הוא גם פוליטי מובהק, במובן החברתי-כלכלי של המילה, וככזה הוא רלוונטי לכולנו.

 

בגידה רבת-שנים שיש בה הסתרה עקבית של משפחה נוספת ותחזוקה של חיים כפולים ממש, מצריכה כוח כלכלי. לכן, כתופעה חברתית, היא שמורה לגברים בלבד. הוכחות? בבקשה: היכולת להיעדר מהבית באופן שאינו מעורר חשד נובע ישירות מהלגיטימציה לשעות עבודה רבות ומאוחרות.

 

היכולת לכלכל משפחה נוספת ואף לשלם שכר ודמי שתיקה למגוון ספקים המטפלים בה, נובע ישירות מיכולת השתכרות גבוהה כ"משכורת ראשונה"; הפנאי הרגשי לתחזק קשר ארוך נוסף נובע מנטילת חלק קטן יותר בגידול הילדים ובטיפול בהורים זקנים (גם של הגבר עצמו) במשפחה הראשונה.

 

בנוסף, יש לגיטימציה וקריצת העין כאשר פרשות המין מתגלות, כך שיכולת ההשתכרות אינה נפגעת ואף מועצמת (ראו יו גראנט וביל קלינטון) – כל זאת, בשונה ובהיפוך מוחלט מנשים.

 

לפיכך, בגידה זוגית אינה רק טרגדיה אישית של המעורבים, אלא גם שיקוף ותוצר של יחסי הכוחות הכלכליים בין המינים. אין בכך האשמה כלפי גברים. אמנם, האחריות ההיסטורית להיווצרות המבנה הסוציו-אקונומי הקיים המחליש נשים, היא עליהם, אך להנצחתו והזנתו כיום, אחראיות נשים באותה מידה, אם לא יותר.

 

אז בניקוי מרכיב הרכילות, הטרגדיה של מריה שרייבר היא הזדמנות מצוינת לבחון שוב את שני הכשלים הכלכליים הקלאסיים בהם חוטאות גם הנשים שלכאורה הן התגלמות ה-אישה ה-עצמאית ה-מושלמת.

  

הכשל הכלכלי הראשון: בחירה מודעת בנחיתות כלכלית 

נשים, ככלל, עושות את הבחירות הכלכליות המנוגדות ביותר לאינטרס של עצמן. בראש ובראשונה: בקריירה. ראשית, זניחת הקריירה לטובת המשפחה. מריה שרייבר היתה כתבת חדשות מובילה בטלוויזיה. במקרה שלה הבחירה להפסיק היתה נטולת סיכון כלכלי, אך לנשים שלא נולדו לשושלת שכזו או התחתנו עם מיליונר – ההשלכות בזמן גירושין חמורות עד כדי עוני של ממש.


שרייבר ושוורצנגר בימים יפים יותר.

 

שנית, הקושי לחזור לשוק העבודה. בנות דורה המקצועי, כמו קייטי קוריק ודיאן סוייר כבר הגיעו בינתיים לפסגה, וכמובן גם הכוהנת הגדולה של המדיה אופרה ווינפרי. אם תרצה לחזור למקצועה לאחר הגירושים, לבטח תזכה ליחס מועדף כסלב, אך עדיין תהיה רחוקה מאד ממעמדן הן. ולמי שאינה סלב – לעיתים החזרה למקצוע כלל אינה אפשרית.

 

שלישית, עבודה בחיזוק קריירת הבעל. הנשים המפסיקות לעבוד רשמית, לא באמת מפסיקות לעבוד. הן פשוט עוברות לעבוד ללא שכר. ראשית בבית, עם הילדים, ושנית ביצירת המצע הרגשי והתפעולי לקריירה של הבעל. במקרים כמו של מריה שרייבר, יש גם רובד שלישי: התגייסות אקטיבית והמרה מוחלטת של ההצלחה והכישרון שלה עצמה, לקריירה של בעלה. ואכן, שוורצנגר עצמו הודה לא אחת בראיונות, שהיא היוותה חלק מכריע בבחירתו. פעמיים.

 

הבעיה היא שבעת גירושין, כמעט שלא ניתן להמיר את ההישג בחזרה לנכס אישי. כלומר, מי שממתגת עצמה כ"אשתו של", תישאר כזו תדמיתית, גם כשכבר לא תהיה כזו, חוקית.

 

רביעית, "עבודה" במקום "קריירה". נשים עובדות מנתבות עצמן ל"אש נמוכה" "עד שהילדים יגדלו" ולכן סובלות מפחות התמקצעות, פחות קידום, פחות שכר.

 

חמישית, תפיסה של "משכורת שנייה". התייחסות זו של נשים לעצמן, ושל הסביבה אליהן (בני זוג קודם כל, ורק אז מעסיקים), מנציחה נחיתות כלכלית, לא רק בהווה, אלא גם בעתיד, עקב הפרשות קטנות יותר לחסכון פנסיוני.

 

שישית, כבילה-כלכלית לבעל. כל התלות הכלכלית הזו בבעל מיתרגמת לכבילה בפועל לנישואין, גם כשקיים רצון לפרקם.

 

הכשל הכלכלי השני: התקרבנות מרצון לתעשיית היופי

תעשיית ענק זו, הכוללת את שוק הקוסמטיקה, האופנה והניתוחים הפלסטיים, מתבססת על הטמעה שיטתית של רגשי נחיתות פיזיים ומתוכם רגשיים בנשים, כדי שיצרכו את תוצרתה. במסווה של ערכים פסיכולוגיים וניו-אייג'יים של העצמה, בעצם מדובר במערך כלכלי-צרכני ציני להחריד.

 

המסרים הפרסומיים "מוכיחים" שאם תהיי צעירה רזה ויפה, עם עור חלק שיער גולש ונעלי עקב גבוהות במיוחד, תצליחי "להחזיק בגבר שלך". ולהיפך. כלומר, שאם הוא יבגוד בך או יתגרש ממך – זו תהיה אשמתך. זה מספיק לרוב נשות העולם המערבי להתנהג כעדר פתטי ונטול שיקול דעת, ולצרוך עצמן אופנתית לדעת, באחוז ניכר מהכנסתן המצומצמת ממילא, מה שמכניס אותן לסחרור לא רק פסיכולוגי, אלא גם כלכלי טהור.

 

האבסורד החושף את הכשל הפסיכו-כלכלי הזה ככזה הוא, שהמציאות מוכיחה שוב ושוב שגם בעליהן של הנשים היפות, המטופחות והאופנתיות ביותר, העונות על כל הקריטריונים שתעשיית היופי השרישה בכולנו, בוגדים בהן כבאחרונת המוזנחות, ובאופנים הנלוזים ביותר: ארנולד שוורצנגר, כאמור, ביל קלינגטון בפרשה ההיא, וכמובן יו גרנט עם זונת הרחוב בעודו בן זוגה של דוגמנית העל אליזבת' הרלי.

 

לו נשים היו מטפחות עצמן רק לצורך אסתטיקה אישית, לא היו מוצאות עצמן בסחרור זה הנובע מהכשל היסודי של ניתוב כל התנהלותן הכלכלית, גם זו הפיזית ביותר, סביב גברים, במקום סביב עצמן.

 

בשורה התחתונה: על נשים להבין שהבחירות שהן עושות בתחום הזוגיות והמשפחה, שכביכול הן אישיות בלבד, הן בעצם בחירות כלכליות לכל דבר, עם השלכות של רווח הפסד בהווה ובעתיד. על שני המינים להבין שפמיניזם אינו רק מאבק מוסרי על שוויון ערכי, תרבותי וחוקי, אלא הוא בראש ובראשונה מאבק כלכלי טהור שלצערנו גם כיום עדיין יש בו מנצחים קבועים ומפסידים קבועים, או יותר נכון - מפסידות.

 

הכותבת היא מנכ"ל BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארנולד שוורצנגר ומריה שרייבר
צילום: AFP
מומלצים