לנשק תנ"ך סגור: על החדש של קובי אריאלי
קובי אריאלי חושף ב"רומן בכתובים" את המרחק המכאיב וההיתולי בין חיי דמויותיו הארציות והעכשוויות, לבין גיבורי התנ"ך הזוהרים שאיתם מתכתבים הסיפורים. מקרא פואטי
פער בין המקורות לסיפורים (עטיפת הספר)
לא ברור גם עד כמה ירצה הקורא החרדי להתחבר אל הסיפורים. קודם כל משום הניתוק (הפחות מוכר לנו) של החרדים עצמם מן התנ"ך - כי למרות שחלקים מספר הספרים נקראים בשבתות ובחגים ובתפילות, החברה החרדית ככלל מעדיפה במובהק את הגמרא וההלכה על פני התנ"ך האלוהי (אריאלי עצמו מתייחס לעניין באחרית הדבר, כשהוא מתבדח על כך שיראתם של החרדים מפני התנ"ך, "גורמת להם לנשק אותו בעיקר בעודו סגור").
אבל הקורא החרדי כנראה לא יאהב גם את הפער הגדול הנחשף בסיפורים, שרובם מתרחשים בסביבה המוכרת לו, בין השראת הדמויות התנ"כיות, לבין קטנות הרוח של הדמויות המקבילות בסיפוריו של אריאלי.
מנהל בחברא קדישא
כך למשל בסיפור הראשון "עפרון", שבו מועתקת דמותו של עפרון החיתי - מי שמכר לאברהם את מערת המכפלה כחלקת קבר - אל אישיותו הבהמית והחצי-סאטירית של מנהל בחברא קדישא, המקפיץ את מחיר חלקת הקבר שהבטיח לאברם מאלף שקל לארבע מאות אלף.
וכשקוראים כאן איך מחליט אברם, האיש האפור ועלוב הגורל, "לנטות את מזרנו" מול קבר בנו יצחק כדי לשמור מקרוב על החלקות הצמודות שקנה לו ולאשתו מפני גזלנות עפרון, אי אפשר שלא להיזכר במקור התנ"כי שאיתו מתכתב הצירוף "לנטות את מזרנו": המקור הוא "ויט אהלו", וזה נאמר כשאברם נכנס לראשונה לארץ והתיישב בבית אל, וקרא בשם אלוהים. הלב מתכווץ מול הפער הזה בין חיי שני האברמים.
פער דומה ניכר גם בסיפור "מיכל", המתרחש הפעם בסביבה חילונית, השואב מסיפור מיכל ודוד (כאן היא בתו של שחקן תיאטרון דגול, מלך התיאטרון, והוא כוכב הצגות ילדים). נימת הדיבור של דוד בסיפור, שהוא למעשה מין מונולוג שלו, היא נעלבת וילדותית, ורחוקה מכל שאר רוח או גדולה, מה שהופך למעשה את הטקסט כולו לקצת סתמי, למרות שגם בו נמצא הערות פקחיות דוגמת "עשרים שנה אני אוהב אשה בגלל שהיא הבת של מישהו, ובדיוק מאותה סיבה היא שונאת אותי".
יש אכן ב"רומן בכתובים" גם סיפורים פחות מלוטשים. המשמעות הטיוטתית המובלעת בשם הספר ("רומן בכתובים", כלומר, עדיין בתהליך כתיבה שלא לגמרי הושלם) קולעת לאופיו בחלק מהמקרים. מצד שני, מה הם כל חיינו אם לא רומן בכתובים?
בסיפור "פעמיים ברוחו", למשל, נדמה שאריאלי לא החליט מהי הפואנטה. הרב המקובל לישה מוצג כאן כגלגולו של הנביא אלישע, שהצליח גם הוא, כמו הנביא, להקים לתחייה ילד מת ולרפא ממחלת עור גביר כלשהו (הרוסי יפים נאמן ארמסקי, המקביל לנעמן הארמי שאלישע ריפא מצרעת). האם זו הסתלבטות על סיפורי הנפלאות שרצים אצלנו על הבאבות? האם אריאלי התכוון קצת ברצינות? או שאולי הוא בכלל ניסה להציג את סיפור אלישע כמעשיות באבא.
כך או כך, הסיפור המובא בפרטנות קצת מייגעת מפי עבריין בשם חזי (שנגזר מגיחזי, נער אלישע) אינו משכנע מספיק, למרות שעצם משחק השמות כאן - המקוריים מול העכשוויים - מספק שעשוע חידתי קל.
כללית אפשר לומר, כי בניגוד לסיפורים הצמודים למתווה העלילה התנ"כי, המקרינים איזה עצב (בגלל הפער בין הזוהר התנ"כי וגיבוריו המקוריים לבין הדלות הרוחנית של הדמויות העכשוויות) - הרי דווקא בסיפורים שבהם הקשר למקור התנ"כי רופף, אריאלי משוחרר ומשעשע הרבה יותר.
כך, למשל, בסיפור האלגנטי והזריז "רות", שיש בו איזה הומור קישוני, וכך ב"יונה" המצחיק ובעל התנופה - המסופר הפעם מפי אריאלי עצמו, ואולי זה חלק מחיוניותו - המתאר את בריחתו ההזויה של אריאלי מעורכת תובענית בעיתון. גם הסיפור "חנה" נוגע ללב בעלבון הזוגיות המתואר בו. ובכלל, קובי אריאלי מצליח לנגוע לנו בלב, וגם להצחיק אותנו לא מעט. וזה די הרבה בעצם.
"רומן בכתובים" מאת קובי אריאלי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 143 עמ'.
