"עברתי ניתוח לשינוי מין - ויצאתי לחופשי"

נולדתי וגדלתי במושב "רכסים" שבצפון הארץ. מושב קטן שבו כל המשפחות מכירות האחת את השנייה והילדים גדלים ביחד מגיל אפסי ועוברים ביחד את כל שלבי ההתבגרות. 

בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו

אני חושב שמאז ומתמיד ידעתי שאני גבר ולא אישה. אימי מספרת שכשהתחלתי לדבר עשיתי זאת בלשון זכר. היא זוכרת אפילו שנבהלה ופנתה בנושא לאחות בקופת החולים, שהרגיעה אותה שמדובר בשלב שיעבור.

אבל זה לא עבר. אמנם לגן הלבישו אותי כילדה, אבל מעולם לא הסכמתי ללבוש שמלה. גם כשבגרתי מעט והתחלתי ללכת לבית הספר בחרתי בתלבושת האחידה של הבנים, ולא בזו של הבנות.

המצאתי שפה משלי - שפת היוניסקס 

הפעם הראשונה בה חשתי שהשוני הזה, בדיבור ובלבוש, פוגע בי הייתה בבית הספר היסודי. באחד הימים החליטה מחנכת הכיתה ללמד אותי לדבר "נכון". היא העמידה אותי מול כל הכיתה ודרשה ממני לחזור אחריה על משפטים שונים - כולם בלשון נקבה. עמדתי, כולי מושפל, ולא הצלחתי להוציא את המילים האלו מהפה.

את שעורי הבית הייתי עושה בחדר, לבד, כשבמקום להתרכז במטלות מבית הספר יצרתי לעצמי שפה משלי, שפה יוניסקס. כך, למשל, הייתי אומר "בא לי" במקום "אני רוצה". וזו הייתה השפה שבה דיברתי לאורך שנים, מבלי שאף אחד שם לב שאני מדבר עברית שונה משל כולם.

כמה שנים לאחר מכן התחיל לי המחזור, ויחד איתו עברו על הגוף שינויים גדולים. פתאום הוא שינה צורה והתחילה לנבוט בי ההרגשה שהגוף בוגד בי ושאין לך לאן לברוח. חשבתי שאני היחיד בעולם כולו שעובר את זה וחששתי לשתף מישהו נוסף.

זה היה גם השלב שבו התחלתי להסתיר את הגוף שלי בחולצות גדולות. הלכתי עם הכתפיים קדימה ועליתי במשקל - רק כדי שלא יראו את החזה. גידלתי שיער וגילחתי את חצי הראש התחתון, שמתי עגיל באוזן ופשוט נראיתי כמו טום בוי לאורך כל תקופת התיכון.

הכיוון: ניתוח לשינוי מין

לקראת סיום התיכון נפתח ליד בית הספר שבו למדתי קליניקה של פסיכיאטר, ואני הרגשתי שהוא הגיע מהשמים. חסכתי שקל לשקל מדמי הכיס רק כדי שאוכל ללכת אליו ולשמוע שאני לא היחיד בעולם.

בפגישה שלנו הוא שאל אותי מה החלום שלי ואני סיפרתי שהייתי רוצה שיהיה לי על הגוף ריץ' רץ', כדי שכשאסיר אותו יהיה לי גוף של זכר. אבל במקום להרגיע אותי שזה בסדר וטבעי הוא קטע אותי ואמר שהאבחנה שלו היא שאני חולה נפש. עד כדי כך פשוט. באותו היום החלטתי שאני אוכיח שאני לא משוגע. החלטתי שאני אלמד ואצליח ואראה לו ולעצמי שאני בסדר.

עדי רונן במהלך המופע "יצא(ה) גבר". "בפעם הראשונה כולי הייתי דרוך" (צילום: צביקה גולדשטיין)

וזה אכן מה שעשיתי. התגייסתי לצבא ולמרות הקושי הגדול לתפקד שם - סיימתי את כל השלבים בהצטיינות. כולם היו בטוחים שאשאר בקבע והאמינו שאהיה רמטכ"לית.

אבל לי האזרחות רק חיכתה. העולם באותן השנים החל להשתנות, לקבל מעט יותר את השונה. עוד כשהייתי בצבא דנה אינטרנשיונל זכתה בארוויזיון ואני הבנתי, בפעם הראשונה, שיש פתרון. שיש עוד מישהו כמוני. 

כבר בזמן השירות חקרתי את נושא הניתוחים לשינוי המין. בגיל 24, כשהשתחררתי, החלטתי שזה הכיוון. למרות שישנה אפשרות לעשות את הניתוח באחד מבתי החולים הציבוריים בארץ ובמימון מלא של המדינה, בחרתי ללכת על כיוון אחר. חששתי לבצע את הניתוח בארץ כי עד אז נעשו כאן חמישה ניתוחים בלבד. מבחינתי היה חשוב שיהיה למנתחים את הידע והניסיון הדרוש, כי החלטתי לא רק לעבור כריתת שד אלא גם ניתוח לבניית איבר המין הגברי.

החלטתי לעבור את הניתוח באופן פרטי ופניתי למרכז למיניות, כדי להתייעץ ושלמוע על האפשרויות העומדות לפני. לבסוף, אחרי שקיבלתי מגוון של המלצות, פניתי למנתח הפלסטי ד"ר וולף, במטרה לצאת לדרך ולקבל את הגוף שנכון לי. 

עברתי כריתת חזה - והפסקתי להסתיר

כשיצאתי מהמרפאה, שם קיבלתי את כל התמיכה האפשרית למהלך, הייתי מחוזק והחלטתי שהגיע הזמן לספר לבני משפחתי על התהליך שאני עומד לעבור. לשמחתי היא קיבלה את הרצון שלי ואמרה שהיא "מעדיפה בן חי ולא בת מתה". גם שאר בני המשפחה לקחו את העניין בצורה תומכת, מה שחיזק אותי ונתן לי את הכוח לחשוף בפני חברים את הנושא. כמובן שאף אחד לא נפל מהכיסא. כולם, כך הם סיפרו לי, חשבו במשך שנים שאני לסבית בארון.

ואז, אחרי שהכל יצא לאוויר הפתוח וחיי ההסתרה נגמרו, התחלתי לעבור את הניתוחים שכל כך חיכיתי להם. הניתוח הראשון שעשיתי היה ניתוח להסרת החזה אצל ד"ר וולף. מדובר בניתוח פשוט יחסית, שהוציא אותי לחופשי. אחריו הרגשתי בגג העולם. לא הייתי זקוק יותר לכל החולצות הרחבות כדי להסתיר. פתאום נהניתי לא רק לקנות בגדים, אלא גם להסתכל על עצמי במראה. לראשונה בחיי עברתי לגור בתל אביב ואפילו נרשמתי לחדר כושר ובריכת שחייה.

בבריכת השחייה גם פגשתי את האהבה הראשונה שלי. היא הייתה פסיכולוגית קלינית והאהבה בינינו התחילה מתוך שיחות פשוטות, בעיקר על התהיות שלי אם אמצע אי פעם מישהי שתאהב אותי. היינו ביחד שנתיים והיא העניקה לי המון. היא זו שלימדה אותי מה זה להיות גבר בתוך זוגיות ועזרה לי להתבגר. למרות ההתנגדות של המשפחה שלה, שלא הסכימה לקבל את הקשר בינינו, האהבה שלנו פרחה.

הקושי הגדול ביותר שהיה לי באותה מערכת יחסים היה בנושא הסקס, מאחר ולא תפקדתי עדיין כגבר. אך למזלי העובדה שהיא הייתה פסיכולוגית קלינית, שהסבירה לי שהתאהבות היא בנפש ולא בגוף, עזרה לנו להתגבר גם על המכשול הזה. השתמשנו בתותבות כשרצינו, והיא לימדה אותי לעשות סקס בכל מיני דרכים וצורות. היא לימדה אותי איך להיות שלם.

ההורמונים עשו את השינוי הווזואלי

כשנפרדו דרכנו החלטתי שהגיע הזמן להמשיך בדרך שבה התחלתי ובגיל 27 התחלתי לקחת הורמונים בהזרקה, במטרה להוציא את הביציות. למעשה זה היה הצעד הגדול ביותר שעשיתי, כי אין ממנו דרך חזרה. ברגע שעברתי את הטיפול תם הסיכוי שלי ללדת ילדים ביולוגיים. 

עדי רונן, בתקופת הצבא. האזרחות חיכתה בחוץ

ההתבלטות כיצד לפעול בנושא הזה הייתה ארוכה. כשהתחלתי את התהליך חשבתי על האפשרות לשמר את הביציות שלי. אבל אחר כך הבנתי שאני לא מעוניין בכך ושבעתיד, כשיהיו לי ילדים, אני אוהב אותם ואקבל אותם כאילו הם הילדים הביולוגיים שלי.

ההורמונים עשו גם את השינוי הוויזואלי. הם החלו ליצור אצלי שיער גוף ופנים ושינו את הקול ואת העור שלי. ואני שוב הייתי על גג העולם.

השלב הבא שהחלטתי עליו הוא סדרת ניתוחים במטרה ליצור אצלי איבר מין גברי. מדובר בחמישה עד שבעה ניתוחים, שמתחילים בהוצאת הרחם והשחלות. 

התהליך כולו מאוד יקר ונעשה כולו בחו"ל, כשעלותו נעה סביב חצי מיליון שקלים. הוא גם ארוך מאוד. אני, למשל, עובר אותו מאז שהייתי בן 28 בגרמניה, ועדיין לא סיימתי.  

יחד עם  הניתוחים גם החיים שלי החלו להסתדר. התחלתי לעסוק בנושא שוק ההון ובשעות הפנאי שלי הרציתי על התהליך שאני עובר, בעיקר בקרב חיילים במסגרת סדרה של הרצאות על קבלת השונה. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה בה עמדתי מול החיילים. הייתי מתוח כל כך לגבי השאלות שיגיעו מהם. כולי הייתי דרוך וכשמישהו הצביע קיבלתי דום לב.

אבל לשמחתי גם זה עבר בשלום ואפילו התחילו לזמן אותי באופן קבוע. השמועה החלה להתפשט גם מחוץ לצבא, ולאט לאט הוזמנתי לספר את הסיפור שלי במקומות נוספים. המטרה שלי היא לספר את הסיפור שלי ולתת את ההסתכלות האופטימית שלי על החיים.

היום אני בזוגיות טובה ואוהבת

גם בתחום הזוגי אני שמח לספר שהעניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר. בת הזוג שלי היום היא מישהי שהגיעה למופע מספר פעמים ובאחת השיחות שניהלנו היא הסבירה שהיא מגיעה בכל פעם מחדש כי היא מרגישה כלפי משהו.

בהתחלה הייתי בשוק טוטאלי וגם היא עדיין לא רצתה לעשות עם הרגשות שלה משהו כי היא הייתה עדיין נשואה עם שני ילדים. אבל נשארנו חברים ולאחר שנה, כשהיא התגרשה,

מימשנו את הרגשות שלנו והיום אנחנו ביחד, בזוגיות, עם שני הילדים הקטנים והמדהימים שלה.

את הגדול, בן השבע, שיתפנו בתהליך שלי במטרה שיבין שזה דבר מאוד טבעי. חששנו גם שאם הוא ייחשף לזה מגורם חיצוני אז הוא יפגע ויחשוב שיש בזה משהו לא בסדר. התייעצנו עם פסיכיאטר, שהסביר לנו כיצד לדבר איתו על הנושא.

לשמחתי לא רק ילדיה אלא כל המשפחה שלה קיבלה אותי מיד ומאוד בטבעיות והם אפילו מגיעים להופעה פעמים רבות.

אני מאמין היום, אחרי חמש שנים בהן אני מופיע ומספר את הסיפור שלי, שממקום של הסברה אפשר להגיע לקרבה. זה טיבו של האדם, רק שלאורך השנים אנחנו הופכים את הקטלוג למשהו שקשה להשתחרר ממנו.

ביום שישי (10.6) יעלה בבית ציוני אמריקה בתל אביב המופע "יצא(ה) גבר" של עדי רונן. לפרטים נוספים לחצו כאן