אנסמבל פלורילגיום: צניעות מוזיקלית כובשת
קונצרט מושלם לא שומעים לעתים קרובות מדי, אבל זה בדיוק מה שהתרחש בקונצרט של פלורילגיום, במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים, שהתעצם בזכות זמרת הסופרן ג'יליאן קית'. מפעים ונטול פגמים
אנסמבל הבארוק האנגלי-הבינלאומי פלורילגיום (Florilegium) העלה אמש (א'), יחד עם זמרת הסופרן הקנדית ג'יליאן קית', ערב קסום של יצירות מופת קטנות מן המחצית הראשונה של המאה ה-18: ויואלדי, פרגולזי, פרסל, הנדל וכמובן באך.
אנסמבל פלורילגיום, שעלה במסגרת פסטיבל ישראל, כולל שבעה כלים: חליל, שני כינורות, ויולה, צ'לו, בס וצ'מבלו. הכלים מודרניים אבל בנויים בתצורה בארוקית. כך למשל החליל - עשוי עץ ובנוי על פי מתכונת חלילים מן המאה ה18. יש לו צליל רך יותר וחם יותר מזה של החלילים המודרניים. לכלי הקשת הותקן גשר במודל בארוקי, מיתרים עשויי גידים של בקר (לא מיתרי מתכת).
אנסמבל פלורילגיום. טון ייחודי (צילום: עמית לנון)
הצ'לו נטול פין והוא מוחזק באוויר בלחץ רגלי הצ'לן. הקשת הבארוקית קמורה יותר והנגנים לא אוחזים בבסיסה כפי שנהוג היום, אלא בזרוע הקשת עצמה, במעין אחיזת תלייה, מה שאומר שהלחץ שהם יכולים להפעיל על המיתרים מוגבל. התוצאה: צליל רך יותר, עמום מעט, יציב ורציף, ללא הקצוות המחודדים שנוצרים לעתים במשיכות הקשת של הנגינה העכשווית. יש משהו אוורירי, כמעט הגוּתי בצליל הזה.
אבל הטון הייחודי הזה של פלורילגיום אינו רק תוצר של כלי הנגינה הבארוקיים ואופן האחיזה והנגינה בהם. הממדים הטכניים הללו חשובים, אבל הם משתלבים במשהו יסודי הרבה יותר שאופייני לאנסמבל הזה: צניעות מוזיקלית.
הצניעות אינה עניין אישיותי פרטי במקרה הזה, אלא קונספט מוזיקלי. היא המרכיב הבסיסי של האישיות הקולקטיבית של נגני האנסמבל הזה. הכלים הבודדים נחבאים אל הכלים, לא חלילה כדי להעלים את קולם ונוכחותם, אלא כדי לאפשר לקולקטיב להיווצר.
אין קופצים בראש. יש רק קשב הדדי נטול זיקוקי אגו. התפיסה היא של צוות נטו, לא של יחידים זוהרים. וכך, גם כשיש קטע לכלי סולו - למשל תפקיד החליל בקונצ'רטו לחליל של ויואלדי - החלילן לא יתייצב בקדמת הבמה כדרך הסולנים כיום, אלא יישאר במקומו, בתוך האנסמבל עצמו.
והתוצאה נפלאה: צליל אחיד, נקי, רהוט. מאבן הבנייה המזוככת הזאת יוצרים פלורילגיום מוזיקה טהורה שחודרת לאוזן וללב באופן טבעי לגמרי. לא בכוח, לא בהבזקים וירטואוזיים, אלא מחמת דיוקה האותנטי והנקי.
יצירה שזה עתה נתגלתה; יצירה שחתמה חיים
לקט מיוחד הביאו לנו אמש פלורילגיום. הערב נפתח בקונצ'רטו לחליל של אנטוניו ויואלדי (1678-1741) המכונה "המוגול הגדול" (לא לבלבל בינו לבין קונצ'רטו אחר של ויואלדי, לכינור ולתזמורת מיתרים, שנושא אף הוא אותו שם). הקונצ'רטו - מהיר, וירטואוזי, קל וקליט - תועד אמנם במאה ה-18 אך אבד. משך 250 שנים העלה אבק בארכיון משפחת אצולה סקוטית, משפחת קר (Kerr), שאחד מאבות אבותיה, חלילן חובב, רכש מויואלדי את כתב היד. התווים זוהו רק בשנה שעברה, ופלורילגיום הם בין ראשוני מבצעיה בעולם של היצירה העתיקה-חדשה הזו.
מויואלדי הגדוש שמחת חיים אל רוח הנכאים של "Salva Regina" (ברוכה המלכה) מאת ג'ובני בטיסטה פרגולזי (1710-1736). זוהי קינת-תפילה לאם הרחמים ("אלייך שלחנו אנחותינו / ודמעותינו בעמק הבכא"), שמזכירה לא במעט את הסטאבט מאטר המפורסם שלו. פרגולזי, שהלך לעולמו בגיל 26, כתב את סלבה רג'ינה בשבועות חייו האחרונים. עיתוי מצמרר שמעניק לקינה הזו ממד אישי לחלוטין.
זו גם היצירה שמעלה לבמה את הסופרן הקנדית הנפלאה ג'יליאן קית'. לקית' יש סופרן נקי ובעל נופך ייחודי. היא כאילו נולדה לשיר בארוק. שלא כמו זמרות האופרה שנאחזות איתנות בקרקע ופוצחות בקול, מלוא גרונן, קית' אינה "פותחת" את הקול. היא משאירה אותו "להתבשל" בתוך תיבת התהודה שבין החיך לחזה, מפיקה אותו החוצה במתינות מדודה, בשליטה מלאה, במשוֹרה וביופי רב עד מאוד. משהו קסום, טהור, שמשתלב נפלא בצליל הנקי והמדוד של פלורילגיום.
גאורג פרידריך הנדל (1685-1759) כתב ב-1740 שירת הלל נרחבת בשם "העליז, המהורהר והמתון" שעוסקת במודלים שונים של הטבע האנושי. מתוכה שמענו אמש אריה מקסימה לחלוטין, "ציפור חמודה", שכולה דיאלוג מתרונן בין הסופרן המחקה את החליל המחקה ציפור מצייצת. ציפור-החליל מצייץ וציפור-הקול משיבה לו. והפרשנות של פלורילגיום וג'יליאן קית' נשמעת כמעט עכשווית והיא מלהיבה.
חלקו השני של הערב הוקדש ליוהן סבסטיאן באך (1685-1759). על הקונצ'רטו הברנדנבורגי מס' 5 - הנודע שבמחזור הקונצ'רטי הברנדנבורגיים שלו - סופר ודובר אין-ספור ולא נרחיב בעניינו כאן. אבל נציין את הצ'מבלו הנהדר, הוירטואזוי - אולי קטע הסולו היחיד האמיתי לאורך כל הערב.
הקנטטה "Ich Habe Genug" ("די לי") של באך שסיימה את הקונצרט הנהדר הזה, היא מחזור בן שלוש אריות שעניינן באושרו של המאמין ההולך אל מותו בשמחה שמתוך השלמה ("שמח לבי במותי... נמלט אני מכבלי צערי... מאזיקי תלאותי הכובלים אותי אל העולם הזה..."). ואילו אנחנו, קהל המאזינים אמש, התמסרנו בחפץ לב לאזיקי קולה של ג'יליאן קית' ולאזיקי צלילם של פלורילגיום. ועל כך, שמח לבנו.
לפנייה לכתב/ת 
