אנחנו האלופים, ידידי האינדיאני

קיץ 1995. העונה שמתכתבת אצלנו עם חמסין וביקיני, הופכת בדרום אמריקה למתקפת קור אכזרית. בייחוד כשאתה מצוי בעיירה גבוהה בלב האנדים בשעת לילה מאוחרת, ולפני כעשר שניות ירדת מאוטובוס מחומם היטב אחרי נסיעה של עשר שעות.

אני מהדק היטב את המוצ'ילה הקפואה לגב, מצמיד את התיק הקטן לחזה ומתחיל לעשות את דרכי המסורבלת מהתחנה המרכזית של הווארז, פרו, לעבר הכיוון המשוער של ההוספדאחה (יענו, בית הארחה) שעליו קיבלתי המלצה בלימה. הקור הורג אותי. המוצ'ילה קורעת לי את הכתפיים והגעגועים לארץ מתחילים להצטבר לי בזוויות העיניים. אלוהים, זה כבר עשרה חודשים. ואני לבד, כל כך לבד.

ילידים בפרו. מאמינים במוזיקה בצורה הכי ראשונית (צילום: דפנה טלמון) 

הרחוב הראשי של העיירה נטוש לגמרי. כלב מי שייצא בקור כזה. ובהווארז, אפילו הכלבים מתחבאים בצמוד לקירות הבתים, מנסים לגרד טמפרטורות. אני מתנודד בזהירות בשביל החשוך, המצופה בתערובת דוחה של שלג ובוץ, כשעל גבי תיק הגבוה ממני בשני ראשים, כמו צב חסר קואורדינציה המנסה להתרומם על רגליו מבלי ליפול. ונמאס לי. נמאס לי כל כך. מהנדודים, מהבדידות, מהיחסים המזדמנים שמסתיימים בסוף הטרק. רוצה כבר את הבית שלי. את המשפחה שלי ואלוהים, את המוזיקה שלי. מוזיקה אמיתית. לא החרא הלטיני שאני אוכל פה בתדירות של אמפנדות.

וככה אני מקרטע לאיטי, מאחוריי שובל של רחמים עצמיים מהסוג הפתטי ביותר, כשלפתע צליל מוכר מתגנב לי אל תוך התנוך. זה לא סתם צליל - זוהי קולה של השכינה בעצמה. פרדי מרקורי הקדוש זועק את הבית של "We Will Rock You", כשנהמה אדירה של קהל פורצת ממרחק שלושה רחובות ממני, בלווי מחיאת כף קולקטיבית בקצב אחיד.

הקצב ההוא, של "כולם מאזינים למצעד הפזמונים, של... ג-לי, ג-לי, צה"ל!". לא, זה לא הגיוני. ולא רק בגלל שפרדי, השם ייקום דמו, כבר לא איתנו מזה כארבע שנים. לא, התימהון שלי נובע בעיקר מהצליל החי להפליא של הקהל. זאת לא הקלטה של הצופים מתוך "Live Killers", אלבום ההופעה החיה המופלא משנת 1979, שהשירה של מרקורי לקוחה ללא ספק מתוכו. זה משהו אחר. ואיך אמרה יונה וולך? אנחנו מרגישים שזה לא סתה-הא-אם.

Queen בהופעה. חוויה בלתי נשכחת (צילום: Gettyimages) 

אז אני שוכח את הקור, ואת הגעגועים, ואת העובדה שעוד אין לי מקום לשים עליו את הראש באמצע השומקום הזה, ורץ כמו משוגע בכיוון הקול. "דונ'ט סטופ מי נאוו!", פרדי צורח לי בתוך הראש. דונ'ט סטופ מי, דונ'ט סטופ מי, או או או.

ואז אני מבחין בו, בחיזיון הכי מרגש שיצא לי לראות בכל קורותיי המוזיקליים הבלתי מבוטלים. בלב כיכר העיירה הקטנה, מוקרנת על הקיר הצמוד לכנסייה המקומית הופעה ישנה של קווין מסוף שנות ה-70. בתוך הכיכר מצטופפים לפחות 5,000 איש - רובם ככולם פרואנים - ומתנהגים כאילו הם צופים בהופעה חיה בזמן אמיתי. בתחילת כל שיר הם מריעים בהתלהבות, בשבריר השנייה שבו הם מזהים אותו, ובסופו הם מודים ללהקה בהתלהבות גדולה עוד יותר, כאילו כדי לדרבן אותה להמשיך. בתווך, הם שואגים את כל המילים, במקהלה אחת גדולה ומופרעת עד מאוד.

ברגע הראשון זה כמעט מגוחך. מה יש לכם, צאצאי אינדיאנים נבערים שכמותכם? אתם לא מבינים שזה רק סרט? לא שמתם לב שפרדי מופיע רק בשני ממדים? אבל איפשהו, ב-"Death On Two Legs", אני מבין שהאידיוט היחיד בכיכר הוא אני. יש פה קהל גדול ויפה של אנשים, שמתעקש להאמין עוד במוזיקה בצורה הכי ראשונית והכי אמיתית שיכולה להיות. בדיוק כמו שאני הייתי בגיל 10, כשקיבלתי את התקליט הראשון שלי בחיים. קראו לו Live Killers, והוא היה של קווין.

"Death On Two Legs" בהופעה. פרדי רק בשני ממדים

אחריו, שום אלבום הופעה לא הצליח לספק אותי באמת. ב-"We Are The Champions",

 אני כבר מחובק עם שתי אינדיאניות שמנות. ואני אמשיך להילחם בריח הרע שלהן, טיל דה אנד. אבל למי אכפת, כשאפשר לצרוח לתוך השלג את "Bicycle"! וככה זה נמשך, קרוב לשעתיים, כולל ההדרן הבלתי נמנע של "Love Of My Life". בפזמון, סליחה מראש על הקלישאה, פסגות האנדים רעדו. ואני חזרתי הביתה.

עכשיו, 40 שנה בדיוק אחרי שקווין נתנה את ההופעה החיה הראשונה שלה, נעים עוד יותר להיזכר בלילה הקפוא ההוא, בהווארז, ולהבין שוב את הגדולה של פרדי מרקורי - הפרפורמר הגדול ביותר בדברי ימי הרוקנ'רול. זמר שגם כשהיה מת, העניק לי את ההופעה החיה הכי טובה של חיי.