"הרומנטיקנים": לא לבעלי לב רגיש
קייטי הולמס לא משתחררת מ"דוסון קריק" ואנה פקווין לא צורחת מספיק. בסרט "הרומנטיקנים" הן מחליפות תפקידים ומפילות אותנו בפח. זה מעניין לפרקים, אבל בעיקר מתסכל ומבלבל
כששומעים על סרט בכיכובן של קייטי הולמס ואנה פקווין, בו בת עשירים מפונקת מאורסת לבחור נאה (ג'וש דוהאמל) והשנייה היא האקסית הממורמרת שלו, והחברה הכי טובה של הכלה, קורים לצופים שני דברים: אנחנו מנסים להבין כמה פעמים ראינו סרט מהסוג הזה, ומניחים שאנה פקווין תשחק את החברה הממורמרת, והולמס את הכלה הסנובית.
למרות שהנושא לעוס, נעשה ב"הרומנטיקנים" ניסיון להציג אותו מזווית חדשה, אבל הליהוק הפוך לחלוטין מהמצופה, ולא לטובה. פקווין מגלמת את ליילה, שעומדת להתחתן עם טום (דוהאמל). הבעיה היא, שהוא התחיל לצאת איתה קצת לפני שנפרד מחברתה הטובה, לורה הפראית והעגומה, המגולמת על ידי הולמס.
למרות המצב הנפיץ, לורה הסכימה להיות אחת מהשושבינות, ומגיעה עם שני זוגות חברים נשואים מימי הקולג', וסיר הלחץ מעלה אדים מסוכנים בלילה שלפני החתונה - כשכולם שותים יותר מידי והחתן מגלה געגועים לאקסית, שלא התגברה עליו.
הבעיה היא, שנמאס וקשה להזדהות עם הולמס, כשהיא מנהלת דיאלוגים (שהם יותר מונולוגים), שנשמעים כאילו לא השתחררה מדמותה של ג'ואי מ"דוסון קריק". הנה היא שוב עומדת מתחת לעץ, מדברת על ספרות ואהבה, ומנתחת את הזוגיות הכושלת עם הבחור הבוגדני וחסר עמוד השדרה התורן, בעודף מודעות עצמית.
ובמקביל, לשים את פקווין החושנית בתפקיד מאופק מהווה אתגר למי שהתרגלנו לראות צורחת בכל פרק של "דם אמיתי", אבל הסרט לא מספק לה מספיק זמן מסך או טקסט כדי לעמוד בו. היא נראית לצופים כנראה כמו שחבריה תופסים אותה: בובה יפה ומאופקת, שדמותה לא מתפתחת לאורך הסרט ולא משתנה, לא משנה איזו מראה אכזרית חברתה מציבה בפניה.
קשרים סבוכים מדי
גם עלילות המשנה מתאמצות, אבל לא מוסיפות עומק לסרט. מתח מיני מהעבר בין שני הזוגות עולה אל פני השטח: אחותה של הכלה (דיאנה אגרון מ"גלי") מודדת בהיחבא את שמלתה, אם הכלה (קנדיס ברגן) מטילה ספק ברגשותיו של החתן כלפי בתה וצ'יפ אחיה של ליילה (אלייז'ה ווד) מציק ללורה, אבל אף אחד מהם לא מתפתח לסיפור מעניין.
למעט ריפוד הסרט בעוד אנשים יפים, שמדברים על הקשר האמיץ ורב התהפוכות והשנים ביניהם, החברים והמשפחה הם מילוי חלל ריק בין הסצנות בהן מופיעות הגיבורות הסרט. אך כשם שהצילום הריאליסטי, שנערך ברובו בחוץ, נקטע עם פס קול מלאכותי, כך ההנחה שהדמויות הללו, חברות של שנים, נקטעת עם דיאלוגים שבלוניים.
עם חברים כאלה, מי צריך אויבים.
סרטה של גאלט נידרהופר אמור להיות יצירה של אישה אחת: היא כתבה את הספר והתסריט, הפיקה וביימה. ובכל זאת, אלא אם כן גם הספר לוקה בפערים בעלילה ובאפיון הדמויות שמקשים להבין את המתרחש, נראה שנידרהופר השמיטה חלקים חשובים ממנו במעבר מהדף למסך, וחבל.
בשביל מה יש חברים?
"הרומנטיקנים" מנסה להצטרף לסרטי החברים המתוקים-מרירים בסגנון "החברים של אלכס" או "החברים של פיטר", אבל נופל מהם במקום בו שמו מבטיח דרמה והרבה רגש. בניגוד לשמו, הסרט נותר על סף התפתחות ואסון - פיזי או רגשי, ולעולם לא מגיע לנקודה בה אפשר להתרגש עם הדמויות.אפשר להניח שמדובר במהלך מבלבל מכוון. אולי נידרהופר ביקשה לפתות את הצופים לסרט רגשני על טיבה של החברות האנושית לכאורה, ולהפילם בפח. מי שמתפתה מגלה, מאוחר מידי, שמה שהיא מגישה להם הוא סרט על דקדנטיות רקובה, ומערכות יחסים תקועות ושטחיות, שניזונות רק מאלכוהול, סמים ומתח שמסרב להתפרק.
שום דבר לא מזיז לדמויות בסרט – לא העובדה שהן תקועות בתוך זוגיות לא מאושרת, לא הבגידות, ואפילו לא האמת. שום דבר לא מניע אותן לפעולה חד משמעית, אין שכר או עונש, אלא רק תחרות אינסופית בין חברות על אותו בחור, ובין החברים כולם למירוץ לתואר: מי מגניב יותר. החיפוש אחר טיפת רגש כנה הופך את הצפייה בו למעניינת ומסקרנת, אך גם למתסכלת מאוד.
יכול להיות שההסרט היה מותיר טעם פחות מר, ותחושה שאיזשהו מסר חמק בין האצבעות, אם היתה ניתנת סיבה להאמין ששתי החברות באמת גם אוהבות זו את זו, ושמשהו גרם להן להיות חברות מלכתחילה. אך הגרעין החיובי לא נמצא בו. בתום הצפייה אנו נותרים עם הרגשה, שאם מה שראינו על המסך מייצג חברות רבת שנים ואהבה, עדיף כבר להישאר לבד.
