שחקני חיזוק מחו"ל: "לא שופטים את הפלסטינים"

יום הנכסה, 11:00. סמוך למעבר קלנדיה מתחילה לשרור אווירת עימות. מול חיילי צה"ל, שמוכנים עם אמצעים לפיזור הפגנות, ממתינים עשרות פלסטינים, בהם מספר צעירים עם מסכות גז ודגלי פלסטין. לפתע יוצאות מהקבוצה שתי נערות אירופאיות גבוהות, שמתקרבות לצלמים שעומדים בתווך. מאחוריהן - ומבלי שידעו על כך - מגיחים שני צעירים ומנצלים את החיפוי שנוצר. הם מתקרבים, משליכים על החיילים שני בקבוקים מלאים בחומר מצחין ומיד אחר-כך נסוגים. החיילים מגיבים בזריקת רימוני הלם. העימות מתחיל.

התרחשות זו מהווה דוגמה קטנה בלבד לתוספת האנושית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהעימות הישראלי-פלסטיני בשנים האחרונות. פעילי סולידריות זרים מגיעים כיום לקלנדיה, בילעין, נבי סלאח ולמעשה, לכל אתר בו צפוי עימות בין הפלסטינים לכוחות הביטחון.

"ההתארגנות שלנו, שהחלה לפני כעשור בקבוצה קטנה, הפכה כבר לתופעה כוללת, שבה לוקחים חלק ארגוני סולידריות מכל העולם" אמרה נטע גולן, אחת ממייסדות ארגון (I.S.M (international solidarity movement. "לפני שהתחלנו, צה"ל היה משתמש בנשק חי לפיזור הפגנות. ההשתתפות שלנו גרמה לשימוש באמצעים לא קטלניים מכיוון שהם יודעים שאנחנו וגם פעילים ישראלים נמצאים בין המפגינים". לדברי גולן, ישראלית המתגוררת ברמאללה, "זה הניצחון שלנו - לאפשר למפגינים להתנגד מבלי להרוג ומבלי להיהרג".

בין היתר, מנסה ישראל להתמודד עם התופעה על ידי איתור מוקדם של הפעילים, שמגיעים לארץ כתיירים, ומניעת כניסתם לישראל באמצעות מעצר וגירוש. כחלק מפעולות הגומלין, מתכננים הפעילים אירוע גדול שייערך בחודש הבא בנתב"ג. במסגרתו, מתוכננת הגעתם המוצהרת של רבים מפעילי הסולידריות, שמקווים לשיתוף פעולה תקשורתי ולמבוכה של ממשלת ישראל, בבואה למנוע את כניסתם לשטחה.

הצעירים - רובם מאירופה ומארצות הברית - שוהים בשטחי הרשות הפלסטינית ובעזה למשך מספר חודשים, ואז מוחלפים באחרים. הערכות מדברות על 1,500 עד 3,000 פעילים השוהים בכל זמן נתון בשטחי הגדה וברצועה. למרות הצהרותיהם על התנגדות לא אלימה, נראה כי הם מודעים היטב לכך שפעולותיהם יוצרות בהכרח חיכוך בינם לבין חיילי צה"ל.

"גם לגנדי קראו פרובוקטור"

לא אחת, הם נצמדים לחיילים בשטח בניסיון למנוע מהם לירות רימוני גז או כדורי גומי. הם לא מהססים לנסות ולהסיח את דעתם של החיילים או להפריע להם בשטח. "אנחנו מאמנים את הפעילים שלנו לא להגיב גם אם משתמשים נגדם באלימות. הרעיון שלנו הוא להתנגד בצורה פסיבית, אבל יחד עם זאת אנחנו מודעים לכך שבהתנגדות לא אלימה יש מוטיב של הסלמה. לא אנחנו המצאנו את זה, גם למרטין לותר קינג וגם לגנדי קראו פרובוקטורים ואמרו שהמעשים שלהם בסופו של דבר מובילים לאלימות", הוסיפה גולן.

למרות זאת, מודעת גולן למציאות בשטח, המציגה מקרים רבים של פעילים המחפשים "אקשן זול ונוח", כהגדרתה. "יש פעילים שהדיכוי מעורר אצלם רגשות מאוד חזקים ושליליים נגד ישראל. הם רואים את מה שקורה בעזה וקשה להם עם זה", הסבירה. 

לדבריה, "הם אמנם נגד הרג של אנשים משני הצדדים, אבל הם אינם קונים את כל נושא ההתנגדות האלימה כסיבה לכך שכל האוכלוסייה צריכה להיות נתונה במצור. יכול להיות ויכוח מה בא קודם: הביצה או התרנגולת, אבל כל עוד יש דיכוי תהיה התנגדות. גם אלימה".  

הפגנה בבילעין. "אסור לקלל את החיילים" (רויטרס)

הפעילים הקיצוניים, המכונים לעיתים אנרכיסטים, אינם בוחלים באמצעים. ניתן לראות אותם מלבים את ההפגנות, מסיתים ומכנים את החיילים "פאשיסטים" ו"נאצים". לדברי אנה, פעילה בארגון סולידריות שהגיעה מבריטניה לשכם לפני מספר חודשים, "בארגון שלנו אסור לקלל את החיילים או לנסות לעצבן ולהשפילם". "אנחנו יודעים שאם נשפיל את החיילים, התסכול בסופו של דבר יכוון לפלסטינים ואין לנו אינטרס לעשות את זה".

אנה, משתתפת קבועה בהפגנות השבועיות בנבי-סלאח ובבילעין, אינה מבקרת את הפלסטינים גם אם הפגנותיהם הופכות אלימות. "המטרה שלנו היא להיות נוכחים בהפגנות כדי שתופעל פחות אלימות מצד הצבא", אמרה. "אנחנו לא שופטים את

הפלסטינים על הדרך שבה הם בוחרים להפגין או להתנגד". דבריה עומדים בקנה אחד עם השקפת העולם המוצהרת של הארגונים לגבי הסכסוך - חד-צדדית וחד-מימדית באופן שמכעיס ישראלים רבים. 

באשר לסיום תפקידם של הפעילים באזור, הביעה אנה אופטימיות יחסית, ואמרה כי "יש ימים שאני חושבת שיהיה בסוף פתרון. אנחנו לא נהיה כאן ביום שהדיכוי יסתיים. האנשים יפסיקו להתנגד כשתהיה להם תקווה ועתיד. עד אז, אנחנו מתכוונים להיות פה".

Read this article in English