אחרית הזימים

באפריל השנה פירסם "האיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע" את תוצאותיו של מחקר מקיף שנערך בים התיכון. המסקנות היו חד־משמעיות: אין הרבה דגים בים. בארבעת העשורים האחרונים הצטמצמה כמות הדגים הכוללת בכמחצית; עשרות מינים (בערך 40, רובם דגי מאכל) צפויים להיעלם לחלוטין מאזורנו אם תימשך המגמה הנוכחית של דיג לא חוקי ולא מבוקר; וכמחצית מ־76 מיני הכרישים הקיימים בים התיכון צפויים להפסיק להתקיים בו כבר בשנים הקרובות. כל זה, תודו, מאוד מדאיג - וכל זה, נודה אנחנו, לא באמת רלוונטי למסע בין כוכבי ים שמוצג לכם כאן.

ועכשיו תסלחו לנו, יש לנו רכבת לתפוס ואיש עם זקן עצום לדובב.

דגים, דגים ועוד קצת דגים (צילום: אייל טואג) 

בקרוב: אורי גורי

התחנה הראשונה שלנו - מילולית, בעיקר כי איש מאיתנו לא התנדב לתפקיד הנהג הייעודי - היתה בעכו. העיר, האורי והבורי. ותרשו לנו להגיד כבר עכשיו: מכל רגעי העונג שחווינו לאורך חופי ישראל, המגניב מכולם בא כשצעדנו עם אורי ירמיאס בסמטאות העיר העתיקה, ושתי ילדות ערביות ניגשו אליו בחיוך רחב. "אורי-בורי!", אמרה אחת מהן כמו שאתם הייתם אומרים "נחום-תקום!", ואז החליפו הקטנטונת והמזוקנקן כִיף קטן שחילץ משנינו חיוך חמוץ־מתוק של איזה באסה שזה היוצא מן הכלל המעיד על כלל יחסינו עם בנות דודתנו.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, כי לפני שעברנו עם הקאנון בסמטאות בדרכנו להציץ במלון המתהווה שלו, התיישבנו לבלוע את ארוחת הטעימות שלו. ועכשיו, הבהרה: בהכנת הכתבה שלפניכם השתתפו כל כך הרבה דגים ופירות ים (תזכורת לעצמנו: להודיע לאיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע שהנתונים שלו כבר לא הכי מעודכנים) שמתוך רחמים נטו, וגם קצת בושה ברוטו, לא נכתוב על כל מנה שתקענו, אלא רק על אלה שבאמת נחרתו בקיבותינו.

לא, ברצינות, רק מפאת המקום - טוב, והבקבוק ירדן גמלא לבן חצי יבש שהתנדבנו לרוקן - לא נכניס אתכם לעצמות הקטנות של כל המנות שפגשנו. רק נזכיר בפה מרייר את הפילה ברמונדי על הגריל, את הטונה הצרובה רק טיפונת שהשתלבה מעולה עם כדור פלאפל אפוי שהונח לצידה, ואת הפורל שהגיע לשולחננו בתוך קדרה רוחשת עם אורז ברוטב שמנת, והוכיח לנו שיש דברים שאתה אוכל גם אחרי שהכרזת שאתה כבר מלא.

באמת שהמילה בוטיק צרה מלהכיל את מה שבונים ירמיאס ושותפיו שם בין הסמטאות העתיקות. מלון מרווח, מואר וסופר־מאובזר במבנה עתיק בעל היסטוריה מרתקת (המסד נבנה בימי ראשית הנצרות, והטפחות בימי האימפריה העותמאנית) שמשוחזר באובססיביות כמעט כפייתית. מתי הפתיחה, שאלנו, ועוד לפני ששמענו את ה"בסוכות אנחנו פתוחים לעסקים", נזכרנו שכבר לפני כשנתיים - כשמר בורי כיבד בנוכחותו את המדור "מה למדתי" - דובר על המלון שעומד להיפתח ממש אוטוטו, בחגים, אם המשרדים הרלוונטיים רק ייתנו קצת גז.

עוד קצת דגים (צילום: אייל טואג) 

• אורי בורי, ההגנה (רחבת המגדלור), עכו
  

פועלים זה בנק, לא?

במעבר גיאוגרפי של מה בכך, ושינוי קונספטואלי של ים בכך, הסעודה האחרונה הבאה שלנו נערכה ב"ג'קו מאכלי ים" המקורית שבשוק הטורקי בחיפה. ההבדלים בינה לבין קודמתה מתחילים בפער שבין הפסטורליה השקטה של הטיילת העכואית לרמונט הרועש שמתקיים זה זמן בשוק החיפאי, ומסתיימים בחוויה עצמה: אל אורי בורי באים כדי להעביר מינימום שעה של סייסטה מתמשכת. אל ג'קו מגיעים כדי לדפוק צהריים של פועלים.

אז לא, "ג'קו" של היום - בתוספת אותם פלוס־מינוס 30 אחוזי תמחור, ובהיעדרם של סוורים - היא כבר לא ממש מסעדת פועלים. אבל היא עדיין מסעדת דגים מזן הנו־בולשיט, כפי שניכר במגוון שהוגש לנו: שלל סלטים מאסכולת החצילים-טחינה-מג'דרה-גזר-סלק, וסלט ירקות קצוץ דק שהתבשם ברוטב מסתורי שגם היה מצוין וגם נמכר במקום, כדי שתוכל לקחת אותו הביתה ולתפוס תחת על המלפפון העייף שקנית בסופר.

כדי לוודא שלא נצא אפילו טיפה רעבים (וגם קצת בגלל שאנחנו מקבלים על זה החזר), בחרנו ממדור העיקריות לא פחות משלוש מנות: פילה מושט בחמאה, לימון ושמיר; מוסר ים על הגריל; וראשי קלמארי, כי כבר היה צהריים והאשכנזי שבינינו עוד לא הספיק לחטוא באותו יום. אגב, אם נדמה לכם ששלוש עיקריות זה קצת יותר מדי, אז אתם לא לבד: מיד כשסיימה לרשום את ההזמנה, המלצרית האמהית הישירה אלינו מבט וניפקה את המשפט האלמותי "בוא'נה, איך תאכלו את כל זה?".

מיד רשמנו בפנקס נקודת זכות ראשונה.

אז איך היה? בשתי מילים, סבבה לגמרי. בקצת יותר: רק כמעט סבבה ורק כמעט לגמרי. דבר ראשון, לפי כמויות הלימון שנשפכו על המושט ההוא, נראה שמישהו במטבח ניסה להזכיר לדג המנוח את סביבת המגורים הקודמת שלו. חוץ מזה, המוסר ים לא היה מהסוג שכותבים עליו שירים, אם כי כותבים עליו לעיתון שהוא היה די טעים. וראשי הקלמארי? הם היו עשויים היטב, אבל לא עוררו אצל הכופר כמיהה מיוחדת לראות את שאר הגוף.

יצאנו מג'קו ברגשות מעורבים. אחד מהם, אין טעם להסתיר, היה אכזבה מסוימת; בגלל מתקפת הלימון ההיא, בגלל ההשוואה לנפלאות ירמיאס או סתם בגלל שתפסנו אותם ביום חלש, שום דבר שאכלנו שם בטורקיה של הכרמל לא ממש העיף לנו את המוח. מצד שני, הסכמנו, כנראה שהיום אי אפשר לצפות יותר לארוחת דגים עממית-אך-פצצתית. זה או המקבילה השחיינית לסטייקייה, או החוויה הממושכת והיקרה והמתגמלת יותר של מקומות שמעולם לא התיימרו להביא את הדג אל העם.

אלא שאז הדרמנו לאשדוד, וגילנו שיש גם מקום טוב - בעצם עזבו טוב, זה הרבה יותר קרוב למושלם - באמצע.

• ג'קו מאכלי ים, קהילת סלוניקי 12, חיפה
  

אידי אמר, ואידי אמין

גילוי נאות: בפעם האחרונה ש"אידי" הוזכרה מעל דפי המגזין הזה, היא זכתה לתגובה צוננת למדי ממי שהיה אז מבקר המסעדות שלנו. המוסד הקולינרי המפורסם ביותר באשדוד, קבע ההוא, ירד מגדולתו. ושהיה ברור, לפני שלוש שנים הוא לא היה היחיד שחשב ככה - בדיוק כמו שהשנה, בטיימינג מושלם הן למשט הזה שלנו והן לחגיגות ה־30 להקמת המסעדה, שמענו מכמה וכמה מקורות יודעי דבר שהוחזרה אדרה ליושנה.

פותחים שולחן אצל אידי (צילום: אייל טואג)

נכון אמרנו ממש פה למעלה שאידי היא־היא מפלגת המרכז של החוויה הדגית, האמצע המושלם שבין מחירי "מול ים" לאלה של ג'קו? אז אתם בטח מבינים שלא ממש סבלנו שם - ואם כבר חסכנו לכם את המתח, בואו תשמעו פיסה קטנה של חוכמת חיים על שפת הים לפני שנפרט לגבי התקרובת.

"יש שני סוגים של סוחרי דגים: גנבים ושקרנים", גילה לנו השף-בעלים אידי ישראלוביץ', שניאות לשמש לנו מארח ומורה נבוכים להודות שאין לנו מושג מה זה הירוק הזה. "ואני, אחרי כל השנים האלה, אומר לכם חד-משמעית: תמיד עדיף לקנות אצל הגנבים".

"חמווה?", שאלנו, כי זה מה שקורה כשאתה שואל למה בפה מלא סביצ'ה.

"כי אצל הגנבים אתה אולי קונה ארגז במחיר מסריח", השיב אידי, "אבל השקרנים דוחפים לך בתחתית הארגז דגים מסריחים".

ניסינו לברר אם יש מאפיינים מיוחדים למסעדת דגים בעיר שיש בה לא רק ים, אלא גם ים עולים חדשים. בתגובה באה הקביעה ש"הרוסים הם לקוחות נהדרים, הכי מנומסים שיש". בתור דוגמה הביא ישראלוביץ' את ההרגל הסובייטי לחכות למאחרים מחוץ למסעדה: "גם אם הם מזמינים שולחן לעשרה, הראשונים שיגיעו אף פעם לא יחכו ליד השולחן. הם יחכו מחוץ לדלת, ורק כשכולם יגיעו ייכנסו פנימה ויתיישבו". יש בזה קטע, תודו.

גם באיש הגדול והמשופם שאירח אותנו יש קטע. השפה הצבעונית והכריזמה הממגנטת שלו הן אטרקציה לא פחות גדולה מכל המנות שיוצאות מהמטבח שלו: רגע אחד הוא מודה לקבוצת אנשי עסקים שעושה דרכה החוצה בחיוך רחב והנחת יד ימין על האזור הכללי של הלב, במשנהו מסתחבק עם משחיז הסכינים שבדיוק היום עצר אצלו במטבח, ובשאר הזמן עושה פרצופים לתינוקת המתוקה שבאה לבקר את סבא אידי בעבודה.

בין כוס יין אחרונה לשוט לימונצ'לו קפוא מצאנו מקום לקינוח המיתולוגי של המקום: קדאיף קרם חלבה, מנה גבוהה מספיק בשביל להסתיר לחלוטין את רם גלבוע ומשמחת מספיק בשביל שנשכח שלטובת התחנה הבאה שלנו אנחנו אשכרה צריכים לעבור באילת.

• אידי, הבושם 6, אשדוד
  

בואי לאילת, נתקע לוקוס

אנחנו מניחים שלא על זה חשבו בעלי "המפלט האחרון" כשבחרו את השם למסעדה שלהם, אבל נכון לשנת 2011, מקדש הדגים הוותיק הזה הוא יופי של מפלט מהזוועה המהבילה שנקראת העיר אילת.

אוכלוסיית הסועדים היתה מגוונת למדי: משפחות עם ילדים, זוגות מבוגרים וצעירים, ואפילו כמה תיירים שפקיד הקבלה במלון שלהם ידע לכוון אותם נכון. עדרי התיכוניסטים המגעילים שממלאים כל פינה בעיר הסמוכה לא מגיעים לכאן, כנראה בגלל שהתמחור קצת גבוה מדי בשבילם. הרי רק בכסף של המונית הלוך-חזור אפשר לעשות עוד קעקוע חינה מכוער על הכתף או לקנות ברד בצבע טורקיז ובטעם של סנו תנורים.

למרבה השמחה התברר שהשולחן שלנו (הזמנו מראש. אין, עיתונות מלחמות זה אנחנו) ממוקם אחרון בשורה שמחוץ למסעדה, בקושי חצי מטר מהמים. נמחיש זאת כך: אם הסלולרי של מי מאיתנו היה נופל מהשולחן, רוב הסיכויים שהוא היה הורג איזה אלמוג. לא רחוק מאיתנו עגנה סירת דיג שבעליה החליט להעביר ערב עם קלאסיקות מבוססות בוזוקי; ביחד עם הבריזה שפתאום הפתיעה, ההוא סגר לנו לגמרי את הפינה של האווירה הרצויה לארוחת דגים על האמ־אמא של שפת הים.

כנראה שלונג ג'ון סילבר היה ביום חופש, כי את התפריטים הגישה לנו דווקא מלצרית בלתי פיראטית בעליל. עיון זריז בהם גילה שההיצע של המפלט כולל די הרבה מנות ראשונות, ממש הרבה פירות ים, וכנראה את כל הדגים הידועים לאדם חוץ מנמו. לצד התפריט הונחו על השולחן ארבע צלוחיות סלטים, וסלסילת לחמים שבה כמה צנימים מלחם פרוס שנטבלו בשום. לואו-טק, אבל בכל זאת עובד.

כדי לא לשבור למלצרית החיננית שלנו את המילה הלכנו עם ההמלצה שלה: פילה לברק וסטייק לוקוס. כדרכם של פילטים, הלברק הגיע בפורמט של שני נתחים נדיבים וצרובים על הגריל שנערמו זה על זה; סטייק הלוקוס היה גלגול נשמות של דג בגודל בינוני שנחתך באמצע כדי שייפתח כמו מניפה, והונח גם הוא על הגריל. נברנו בשתי המנות, עשינו קולות של טעים, ונזכרנו שבתחילת המסע הימי שלנו שאלנו את אורי ירמיאס אם נכונה התיאוריה שאפילו מישהו שמסתבך בהכנת פיתה עם שוקולד לא יצליח להרוס מנת דג. שמספיקה נגיעה של שום ועוד אחת של לימון, גריל או תנור בטמפרטורה מתאימה, ואין מצב שתצליח לחרב את התוצאה. א' בורי הזכיר שגם לרמת הטריות של בעל הקשקשים יש השפעה מכרעת על כל הסיפור, אבל אישר: דגים הם באמת ידידותיים מאוד למשתמש.

במפלט ראינו וטעמנו את ההלכה נהיית מעשה: כאן אוכלים דגים שהוכנו בלי שום חוכמות מיותרות, ולא מפסיקים לפני שמפרקים אקווריום וחצי. אחרי הכל, בסוף ארוחת דגים עצומה אתה תמיד מרגיש כבד פחות ממי שאכל שני קבבונים בפיתה. או שזה סתם תירוץ שתפרנו במיוחד כדי להצדיק את הבוואריה - בוואריה! מי הכין אותה, ההם ממודרן טוקינג? - שתקענו קצת לפני ששילמנו את החשבון וחזרנו לאילת. זאת אומרת, לפני שעברנו באילת בדרכנו חזרה למקום עם אקלים שמיועד לבני אנוש.

• המפלט האחרון, אילת, חוף אלמוג  
  

דג מחיר

כשהסלסילה שלנו נלקחה למילוי מחדש - לא כי ביקשנו, כי זה חלק מהשירות - היא הוחזרה כשבתוכה לא רק שלושה סוגי לחם, אלא גם שערה אחת. במסעדה אחרת זה היה עשוי לבאס אותנו (וב"אותנו" אנחנו מתכוונים בעיקר לזה מבינינו שאשכנזים מצחיקים אותו וחיידקים מפחידים אותו), אבל במול ים זה דווקא די שימח אותנו. אתם מבינים, בילינו שם איזה שעה וחצי, וזה היה הרגע היחיד שגרם לנו להיזכר שהחבר'ה האלה, ככלות הכל, הם אנושיים.

לבסוף החלטנו להתעלם לחלוטין מהשתייכותנו הג'נדרית, והזמנו קינוחים במחיר ממוצע של 55 שקלים האחד. והזמנו שניים, כי אחרי שהושיבו אותנו בתא ואחרי מה ששמענו בנושא ממר ישראלוביץ', לא היה סרט שנחלוק כלום חוץ ממונית חזור. עכשיו, זוכרים את הסורבה מהמערכה הראשונה? אז באחרונה ירה זה של מול ים בכל התותחים ופגע בכל בלוטות הטעם, ואילו הברולה מקדמיה עם קרם אגוזי לוז וגלידת פקאן הוציא מאיתנו קולות שגברים הטרוסקסואלים בעשור הרביעי לחייהם בכלל לא אמורים להכיר.

על כל הנ"ל, בתוספת חצי בקבוק שבלי שצונן למעננו כל העת ונשלף בכל פעם שאחת הכוסות איימה להתרוקן, חויבנו ב-560 שקלים. זה בהחלט לא נורא כשמדובר בעסקית הטובה בישראל ביי-פאר, אבל זה גם בערך הגבול העליון שלנו בתמחור לשני סועדים. והוא לא יישאר במקומו - לעזאזל, אין לדעת אם מול ים עצמה תישאר במקומה - אם הים ימשיך להתרוקן.

עם התובנות האלה בראש ישבנו שם מול הים ודיברנו על מה שאפשר לעשות כדי להציל את שנותר מדגת הים התיכון בכלל, והעולם בפרט; רק לפני חודש סיפר כאן דג הבית שלנו, גידי שפרוט, על הידלדלות הדגה במימי הכינרת, ושתי הריאות הכחולות שלנו ממש לא לבד בסיפור הזה. עכשיו, מה שנכון נכון: יש מידה של ציניות במחשבה שמוכרחים לעשות משהו למען הדגים רק כדי שנוכל להמשיך לאכול אותם. אבל אנחנו מבקשים להבהיר, בלי להותיר שום מקום לספק, שלא רק זה עמד לנגד עינינו. הרי הלב שלנו לא עשוי מאבן. אנחנו לגמרי מודעים גם לשיקול החשוב מכולם: ככל שיש פחות דגים, ככה כל אחד מהם עולה יותר.

• מול ים, האנגר 24 נמל תל אביב