אחרית הזימים
לפי מחקר שפורסם השנה, דגת הים התיכון הצטמצמה ב-50 אחוזים ב-40 השנים האחרונות. מזועזעים מהנתונים החליטו תומר קמרלינג ואיציק שאשו לעשות מעשה: לדלג בין חמש מסעדות הדגים הטובות בישראל ולאכול מהר את מה שנשאר
באפריל השנה פירסם "האיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע" את תוצאותיו של מחקר מקיף שנערך בים התיכון. המסקנות היו חד־משמעיות: אין הרבה דגים בים. בארבעת העשורים האחרונים הצטמצמה כמות הדגים הכוללת בכמחצית; עשרות מינים (בערך 40, רובם דגי מאכל) צפויים להיעלם לחלוטין מאזורנו אם תימשך המגמה הנוכחית של דיג לא חוקי ולא מבוקר; וכמחצית מ־76 מיני הכרישים הקיימים בים התיכון צפויים להפסיק להתקיים בו כבר בשנים הקרובות. כל זה, תודו, מאוד מדאיג - וכל זה, נודה אנחנו, לא באמת רלוונטי למסע בין כוכבי ים שמוצג לכם כאן.
מ"אורי בורי" ועד "מול ים", חמשת מוסדות הקולינריה הימית שבהם ביקרנו נסמכים היום בעיקר על יבוא. בעידן הנוכחי, שבו דג נתון עושה את דרכו מסביבת המחיה שלו לצלחת שלך בהליך מהיר כלברק, ההשפעה הכמעט יחידה של הנתונים דלעיל על הסועד מורגשת בשלב החשבון - ואם נכונות ההערכות ששמענו על עלייה ריאלית של כ-30 אחוז במחירים לאורך עשר שנים, הרי שמצבם של אוכלי הדגים עדיין משופר בהשוואה לזה של לוקחי המשכנתה. אבל מה, התרחישים האפוקליפטיים לפחות סיפקו לנו תירוץ לא רע לצאת לעוד אחד מהמסעות הקולינריים האלה של אשכנזי אוכל־כל ומזרחי אוכל-כל-מה-שכתוב-בתורה-שמותר-לאכול, מינוס דברים שטובים בשבילו.
ועכשיו תסלחו לנו, יש לנו רכבת לתפוס ואיש עם זקן עצום לדובב.
דגים, דגים ועוד קצת דגים (צילום: אייל טואג)
בקרוב: אורי גורי
התחנה הראשונה שלנו - מילולית, בעיקר כי איש מאיתנו לא התנדב לתפקיד הנהג הייעודי - היתה בעכו. העיר, האורי והבורי. ותרשו לנו להגיד כבר עכשיו: מכל רגעי העונג שחווינו לאורך חופי ישראל, המגניב מכולם בא כשצעדנו עם אורי ירמיאס בסמטאות העיר העתיקה, ושתי ילדות ערביות ניגשו אליו בחיוך רחב. "אורי-בורי!", אמרה אחת מהן כמו שאתם הייתם אומרים "נחום-תקום!", ואז החליפו הקטנטונת והמזוקנקן כִיף קטן שחילץ משנינו חיוך חמוץ־מתוק של איזה באסה שזה היוצא מן הכלל המעיד על כלל יחסינו עם בנות דודתנו.
אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, כי לפני שעברנו עם הקאנון בסמטאות בדרכנו להציץ במלון המתהווה שלו, התיישבנו לבלוע את ארוחת הטעימות שלו. ועכשיו, הבהרה: בהכנת הכתבה שלפניכם השתתפו כל כך הרבה דגים ופירות ים (תזכורת לעצמנו: להודיע לאיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע שהנתונים שלו כבר לא הכי מעודכנים) שמתוך רחמים נטו, וגם קצת בושה ברוטו, לא נכתוב על כל מנה שתקענו, אלא רק על אלה שבאמת נחרתו בקיבותינו.
אצל אורי מול הים, מוקפים בתיירים מערב-רב של מדינות, לא ידענו את נפשנו מרוב סורבה. כן, יש הפתעות בחיים: אתה בא לאכול את אחרוני הדגים, ופתאום נופלים עליך ראשוני הסורבטים. ומילא סורבה וואסאבי, שמוגש כבן לוויה של פרוסות סלמון טרי-טרי, ורוד-ורוד, ברוטב סויה; הוא אולי נשמע מוזר, אבל שנינו אוהבים וואסאבי ומחבבים סורבה, אז כמו שאמר ג'ואי מ"חברים" כשהוגשה לו עוגה עם בשר במקום בצק, מה יש כאן לא לאהוב. לא, הפלא האמיתי היה הסורבה עראק־מרציפן - שגם נשמע ממש מוזר וגם מכיל משקה מבוסס אניס, שאיש מאיתנו לא להוט אחריו והשני מאיתנו די מתעב. אבל כל זה השתנה כשירמיאס הגיש לנו את האניס מאמין שלו.
"מתי אתה פותח גלידרייה?", שאלנו כטוב ליבנו במרק דגים אלוהי שג'ינג'ר וקארי ובזיליקום וכוסברה משמשים בו בערבוביה על בסיס חלב קוקוס.
"מצחיק שאתם שואלים", השיב ירמיאס והראה לנו את הביתן הצופה אל המים - אולי 20 מטר בקו ימי מפתח המסעדה - שבו תיפתח בקרוב הגלידרייה שלו.
לאט לאט התקדמנו במעלה ארוחת הטעימות המפורסמת של בית האוכל הזה. כבר יותר משני עשורים מונהג כאן פורמט הבליסה הזה, ובימינו הוא כולל משהו כמו 30 מנות שונות. מאוד שונות: הרעיון הוא לחשוף את הסועד למגוון רחב ככל האפשר של טעמים, מרקמים, חומרי גלם וסגנונות בישול. כך יוצא שפעם הדגש הוא על חריפות ופעם על מתיקות; מנה אחת מבוססת על דג נא, ואחרת על מבושל; דגים מסוימים מקבלים טיפול בכפפות של שמנת, בזמן שאחרים מסתפקים בצריבה על הגריל. ואת כולן אהבנו עד כדי כך ששקלנו ברצינות להצטלם לצידן ואז לתייג באלבום מיוחד תחת הכיתוב "אני ובייבי מושט מקורמל עם סלק ובצל ירוק. עכו, מאי 2011".
לא, ברצינות, רק מפאת המקום - טוב, והבקבוק ירדן גמלא לבן חצי יבש שהתנדבנו לרוקן - לא נכניס אתכם לעצמות הקטנות של כל המנות שפגשנו. רק נזכיר בפה מרייר את הפילה ברמונדי על הגריל, את הטונה הצרובה רק טיפונת שהשתלבה מעולה עם כדור פלאפל אפוי שהונח לצידה, ואת הפורל שהגיע לשולחננו בתוך קדרה רוחשת עם אורז ברוטב שמנת, והוכיח לנו שיש דברים שאתה אוכל גם אחרי שהכרזת שאתה כבר מלא.
בתום הטעימות לקח אותנו ירמיאס לראות את "הארמון". ככה מכנים בעכו את המבנה העתיק שבו מסתיימת בימים אלה מלאכת הבנייה, השיפוץ והשחזור של מה שיהיה בקרוב המלון שלו. היינו אומרים "מלון בוטיק", אבל אמרנו את זה לירמיאס והוא נתן בנו מבט של אחד שמגיש לך מנת קוד רק כדי לשמוע אותך מגיב ב"היי, בקלה".
באמת שהמילה בוטיק צרה מלהכיל את מה שבונים ירמיאס ושותפיו שם בין הסמטאות העתיקות. מלון מרווח, מואר וסופר־מאובזר במבנה עתיק בעל היסטוריה מרתקת (המסד נבנה בימי ראשית הנצרות, והטפחות בימי האימפריה העותמאנית) שמשוחזר באובססיביות כמעט כפייתית. מתי הפתיחה, שאלנו, ועוד לפני ששמענו את ה"בסוכות אנחנו פתוחים לעסקים", נזכרנו שכבר לפני כשנתיים - כשמר בורי כיבד בנוכחותו את המדור "מה למדתי" - דובר על המלון שעומד להיפתח ממש אוטוטו, בחגים, אם המשרדים הרלוונטיים רק ייתנו קצת גז.
ביורוקרטיה ישראלית. כי מגיע לך הטוב ביותר.
עוד קצת דגים (צילום: אייל טואג)
- אורי בורי, ההגנה (רחבת המגדלור), עכו
פועלים זה בנק, לא?
במעבר גיאוגרפי של מה בכך, ושינוי קונספטואלי של ים בכך, הסעודה האחרונה הבאה שלנו נערכה ב"ג'קו מאכלי ים" המקורית שבשוק הטורקי בחיפה. ההבדלים בינה לבין קודמתה מתחילים בפער שבין הפסטורליה השקטה של הטיילת העכואית לרמונט הרועש שמתקיים זה זמן בשוק החיפאי, ומסתיימים בחוויה עצמה: אל אורי בורי באים כדי להעביר מינימום שעה של סייסטה מתמשכת. אל ג'קו מגיעים כדי לדפוק צהריים של פועלים.
או לפחות בתיאוריה. בפועל, האוכלוסייה היתה שונה מאוד ממה שדמיינו: בהחלט היו שם צווארונים כחולים, רק שהם היו מעומלנים. גם האווירה לא היתה בדיוק הדחיפות האופיינית למסעדת פועלים בשעת לחץ (והגענו בשיא הלחץ, 13:00 של יום חול); לראיה, ברווח שבין הסלטים לעיקריות יכולנו להספיק לצפות בפרק של "הסופרנוס". אתם יודעים, ההוא שבו טוני חולם על הדג המדבר.
אז לא, "ג'קו" של היום - בתוספת אותם פלוס־מינוס 30 אחוזי תמחור, ובהיעדרם של סוורים - היא כבר לא ממש מסעדת פועלים. אבל היא עדיין מסעדת דגים מזן הנו־בולשיט, כפי שניכר במגוון שהוגש לנו: שלל סלטים מאסכולת החצילים-טחינה-מג'דרה-גזר-סלק, וסלט ירקות קצוץ דק שהתבשם ברוטב מסתורי שגם היה מצוין וגם נמכר במקום, כדי שתוכל לקחת אותו הביתה ולתפוס תחת על המלפפון העייף שקנית בסופר.
כדי לוודא שלא נצא אפילו טיפה רעבים (וגם קצת בגלל שאנחנו מקבלים על זה החזר), בחרנו ממדור העיקריות לא פחות משלוש מנות: פילה מושט בחמאה, לימון ושמיר; מוסר ים על הגריל; וראשי קלמארי, כי כבר היה צהריים והאשכנזי שבינינו עוד לא הספיק לחטוא באותו יום. אגב, אם נדמה לכם ששלוש עיקריות זה קצת יותר מדי, אז אתם לא לבד: מיד כשסיימה לרשום את ההזמנה, המלצרית האמהית הישירה אלינו מבט וניפקה את המשפט האלמותי "בוא'נה, איך תאכלו את כל זה?".
מיד רשמנו בפנקס נקודת זכות ראשונה.
אז איך היה? בשתי מילים, סבבה לגמרי. בקצת יותר: רק כמעט סבבה ורק כמעט לגמרי. דבר ראשון, לפי כמויות הלימון שנשפכו על המושט ההוא, נראה שמישהו במטבח ניסה להזכיר לדג המנוח את סביבת המגורים הקודמת שלו. חוץ מזה, המוסר ים לא היה מהסוג שכותבים עליו שירים, אם כי כותבים עליו לעיתון שהוא היה די טעים. וראשי הקלמארי? הם היו עשויים היטב, אבל לא עוררו אצל הכופר כמיהה מיוחדת לראות את שאר הגוף.
יצאנו מג'קו ברגשות מעורבים. אחד מהם, אין טעם להסתיר, היה אכזבה מסוימת; בגלל מתקפת הלימון ההיא, בגלל ההשוואה לנפלאות ירמיאס או סתם בגלל שתפסנו אותם ביום חלש, שום דבר שאכלנו שם בטורקיה של הכרמל לא ממש העיף לנו את המוח. מצד שני, הסכמנו, כנראה שהיום אי אפשר לצפות יותר לארוחת דגים עממית-אך-פצצתית. זה או המקבילה השחיינית לסטייקייה, או החוויה הממושכת והיקרה והמתגמלת יותר של מקומות שמעולם לא התיימרו להביא את הדג אל העם.
אלא שאז הדרמנו לאשדוד, וגילנו שיש גם מקום טוב - בעצם עזבו טוב, זה הרבה יותר קרוב למושלם - באמצע.
- ג'קו מאכלי ים, קהילת סלוניקי 12, חיפה
אידי אמר, ואידי אמין
גילוי נאות: בפעם האחרונה ש"אידי" הוזכרה מעל דפי המגזין הזה, היא זכתה לתגובה צוננת למדי ממי שהיה אז מבקר המסעדות שלנו. המוסד הקולינרי המפורסם ביותר באשדוד, קבע ההוא, ירד מגדולתו. ושהיה ברור, לפני שלוש שנים הוא לא היה היחיד שחשב ככה - בדיוק כמו שהשנה, בטיימינג מושלם הן למשט הזה שלנו והן לחגיגות ה־30 להקמת המסעדה, שמענו מכמה וכמה מקורות יודעי דבר שהוחזרה אדרה ליושנה.
פותחים שולחן אצל אידי (צילום: אייל טואג)
נכון אמרנו ממש פה למעלה שאידי היא־היא מפלגת המרכז של החוויה הדגית, האמצע המושלם שבין מחירי "מול ים" לאלה של ג'קו? אז אתם בטח מבינים שלא ממש סבלנו שם - ואם כבר חסכנו לכם את המתח, בואו תשמעו פיסה קטנה של חוכמת חיים על שפת הים לפני שנפרט לגבי התקרובת.
"יש שני סוגים של סוחרי דגים: גנבים ושקרנים", גילה לנו השף-בעלים אידי ישראלוביץ', שניאות לשמש לנו מארח ומורה נבוכים להודות שאין לנו מושג מה זה הירוק הזה. "ואני, אחרי כל השנים האלה, אומר לכם חד-משמעית: תמיד עדיף לקנות אצל הגנבים".
"חמווה?", שאלנו, כי זה מה שקורה כשאתה שואל למה בפה מלא סביצ'ה.
"כי אצל הגנבים אתה אולי קונה ארגז במחיר מסריח", השיב אידי, "אבל השקרנים דוחפים לך בתחתית הארגז דגים מסריחים".
חמושים במידע המאלף הזה הסתערנו על שאר הצלחות שהונחו לפנינו, ואותתו לנו שהיום הזה הולך להיות ארוך אבל גם נימוח. כדי לצאת בסדר עם כל השרצים, המשוקץ שבינינו בלע גם את השרימפסים וגם את הקלמארי המטוגנים ברוטב פירי פירי, ולא ריחם אפילו על המנה המכונה "קלמארי לינט". האחרונה, אגב, נושאת את שמה של כוכבת הזמר הטורקי שתרמה פעם לאידי מתכון משפחתי-תורשתי, וקיבלה בתמורה מנת דגל על שמה.
וזה לא שהצד היהודי של השולחן נותר מקופח: דניס, קוד, טונה וסלמון הם רק חלק מבעלי הקשקשים שבהם השתכשכנו בזמן שניסינו לעקוב אחר שלל הסיפורים והתובנות של בעל המסעדה. "היום כולם חולקים", היגג אידי. "אם נכנס זוג אני יודע מראש שהם לא יזמינו מנה: הם יגידו 'אנחנו נחלוק'. פעם בכלל לא הכרתי את המילה הזאת. אבל ככה אוכלים היום, אז אני זורם עם זה".
ניסינו לברר אם יש מאפיינים מיוחדים למסעדת דגים בעיר שיש בה לא רק ים, אלא גם ים עולים חדשים. בתגובה באה הקביעה ש"הרוסים הם לקוחות נהדרים, הכי מנומסים שיש". בתור דוגמה הביא ישראלוביץ' את ההרגל הסובייטי לחכות למאחרים מחוץ למסעדה: "גם אם הם מזמינים שולחן לעשרה, הראשונים שיגיעו אף פעם לא יחכו ליד השולחן. הם יחכו מחוץ לדלת, ורק כשכולם יגיעו ייכנסו פנימה ויתיישבו". יש בזה קטע, תודו.
גם באיש הגדול והמשופם שאירח אותנו יש קטע. השפה הצבעונית והכריזמה הממגנטת שלו הן אטרקציה לא פחות גדולה מכל המנות שיוצאות מהמטבח שלו: רגע אחד הוא מודה לקבוצת אנשי עסקים שעושה דרכה החוצה בחיוך רחב והנחת יד ימין על האזור הכללי של הלב, במשנהו מסתחבק עם משחיז הסכינים שבדיוק היום עצר אצלו במטבח, ובשאר הזמן עושה פרצופים לתינוקת המתוקה שבאה לבקר את סבא אידי בעבודה.
בין כוס יין אחרונה לשוט לימונצ'לו קפוא מצאנו מקום לקינוח המיתולוגי של המקום: קדאיף קרם חלבה, מנה גבוהה מספיק בשביל להסתיר לחלוטין את רם גלבוע ומשמחת מספיק בשביל שנשכח שלטובת התחנה הבאה שלנו אנחנו אשכרה צריכים לעבור באילת.
- אידי, הבושם 6, אשדוד
בואי לאילת, נתקע לוקוס
אנחנו מניחים שלא על זה חשבו בעלי "המפלט האחרון" כשבחרו את השם למסעדה שלהם, אבל נכון לשנת 2011, מקדש הדגים הוותיק הזה הוא יופי של מפלט מהזוועה המהבילה שנקראת העיר אילת.
כבר 20 ומשהו שנים ממוקמת המפלט בחוף אלמוג, בצד הדרך שמסתיימת במעבר הגבול לטאבה. ואם הביקור באילת עצמה טומן בחובו מסע אנתרופולוגי במאפייני התרבות המקומית נכון לעכשיו, הביקור במסעדה כבר מהווה מסע אחורה בזמן לסוף שנות ה-80. לא כל כך בגלל האוכל, כן כל כך בגלל העיצוב והאווירה: המסעדה כולה מחופה עץ ונראית כמו קומת המגורים באיזו דו־תורנית ישנה. בכל פינה שתניחו עליה את העיניים תמצאו עוגן ישן, הגה עץ מתקלף או סתם רשתות דייגים מבולגנות. כן, ביום שקט אפשר לשמוע את רוחו של רפי נלסון. שתבינו, חלק מהמנות הראשונות מוגשות בתוך קונכייה. קונכייה אסלית, כמו זאת שפעם היינו מצמידים לאוזן כדי לשמוע את הים עד שאחינו הגדול היה בא ודופק לנו עליה מהצד וסודק לנו את הגולגולת.
אוכלוסיית הסועדים היתה מגוונת למדי: משפחות עם ילדים, זוגות מבוגרים וצעירים, ואפילו כמה תיירים שפקיד הקבלה במלון שלהם ידע לכוון אותם נכון. עדרי התיכוניסטים המגעילים שממלאים כל פינה בעיר הסמוכה לא מגיעים לכאן, כנראה בגלל שהתמחור קצת גבוה מדי בשבילם. הרי רק בכסף של המונית הלוך-חזור אפשר לעשות עוד קעקוע חינה מכוער על הכתף או לקנות ברד בצבע טורקיז ובטעם של סנו תנורים.
למרבה השמחה התברר שהשולחן שלנו (הזמנו מראש. אין, עיתונות מלחמות זה אנחנו) ממוקם אחרון בשורה שמחוץ למסעדה, בקושי חצי מטר מהמים. נמחיש זאת כך: אם הסלולרי של מי מאיתנו היה נופל מהשולחן, רוב הסיכויים שהוא היה הורג איזה אלמוג. לא רחוק מאיתנו עגנה סירת דיג שבעליה החליט להעביר ערב עם קלאסיקות מבוססות בוזוקי; ביחד עם הבריזה שפתאום הפתיעה, ההוא סגר לנו לגמרי את הפינה של האווירה הרצויה לארוחת דגים על האמ־אמא של שפת הים.
כנראה שלונג ג'ון סילבר היה ביום חופש, כי את התפריטים הגישה לנו דווקא מלצרית בלתי פיראטית בעליל. עיון זריז בהם גילה שההיצע של המפלט כולל די הרבה מנות ראשונות, ממש הרבה פירות ים, וכנראה את כל הדגים הידועים לאדם חוץ מנמו. לצד התפריט הונחו על השולחן ארבע צלוחיות סלטים, וסלסילת לחמים שבה כמה צנימים מלחם פרוס שנטבלו בשום. לואו-טק, אבל בכל זאת עובד.
כדי לא לשבור למלצרית החיננית שלנו את המילה הלכנו עם ההמלצה שלה: פילה לברק וסטייק לוקוס. כדרכם של פילטים, הלברק הגיע בפורמט של שני נתחים נדיבים וצרובים על הגריל שנערמו זה על זה; סטייק הלוקוס היה גלגול נשמות של דג בגודל בינוני שנחתך באמצע כדי שייפתח כמו מניפה, והונח גם הוא על הגריל. נברנו בשתי המנות, עשינו קולות של טעים, ונזכרנו שבתחילת המסע הימי שלנו שאלנו את אורי ירמיאס אם נכונה התיאוריה שאפילו מישהו שמסתבך בהכנת פיתה עם שוקולד לא יצליח להרוס מנת דג. שמספיקה נגיעה של שום ועוד אחת של לימון, גריל או תנור בטמפרטורה מתאימה, ואין מצב שתצליח לחרב את התוצאה. א' בורי הזכיר שגם לרמת הטריות של בעל הקשקשים יש השפעה מכרעת על כל הסיפור, אבל אישר: דגים הם באמת ידידותיים מאוד למשתמש.
במפלט ראינו וטעמנו את ההלכה נהיית מעשה: כאן אוכלים דגים שהוכנו בלי שום חוכמות מיותרות, ולא מפסיקים לפני שמפרקים אקווריום וחצי. אחרי הכל, בסוף ארוחת דגים עצומה אתה תמיד מרגיש כבד פחות ממי שאכל שני קבבונים בפיתה. או שזה סתם תירוץ שתפרנו במיוחד כדי להצדיק את הבוואריה - בוואריה! מי הכין אותה, ההם ממודרן טוקינג? - שתקענו קצת לפני ששילמנו את החשבון וחזרנו לאילת. זאת אומרת, לפני שעברנו באילת בדרכנו חזרה למקום עם אקלים שמיועד לבני אנוש.
"מול ים", היר ווי קאם.
- המפלט האחרון, אילת, חוף אלמוג
דג מחיר
כשהסלסילה שלנו נלקחה למילוי מחדש - לא כי ביקשנו, כי זה חלק מהשירות - היא הוחזרה כשבתוכה לא רק שלושה סוגי לחם, אלא גם שערה אחת. במסעדה אחרת זה היה עשוי לבאס אותנו (וב"אותנו" אנחנו מתכוונים בעיקר לזה מבינינו שאשכנזים מצחיקים אותו וחיידקים מפחידים אותו), אבל במול ים זה דווקא די שימח אותנו. אתם מבינים, בילינו שם איזה שעה וחצי, וזה היה הרגע היחיד שגרם לנו להיזכר שהחבר'ה האלה, ככלות הכל, הם אנושיים.
שאר הזמן עבר עלינו באזורים שמימיים. זה לא צריך להפתיע כשמדובר באחת מ-140 המסעדות הטובות בעולם, תואר שהעניק לה המדריך הצרפתי הקולינרי הנכבד - כאילו, אפילו בסטנדרטים של מדריכים קולינריים צרפתיים - Les Grands Tables du Monde, וזה בטח לא צריך להפתיע את זה מאיתנו שאוכל שרצים, כי את אלה של מול ים הוא כבר בלס כמה פעמים בעבר. אבל אין אפס. ישבנו שם, מי בפעם המי יודע כמה ומי לראשונה, כי מה כבר יש לו לחפש במקום שבאים אליו בעיקר כדי לדגום ממלאכתו של בורא פרי הים, ובעיקר נדהמנו.
הבטחנו לעצמנו שלא ניסחף בתיאורים קולינריים, אז נעשה את זה הכי קצר שאפשר. הקרפצ'יו ילוטייל ופירות ים - ידיד זהוב-סנפיר פרוס דקיקות-דקיקות שמוגש עם סלט שרימפס וקלמארי, פלפלים קלויים ועגבניות - יוצר שילוב טעמים שראוי לפרס סנפיר; ה"סקאלופ ווקאמה" (שם קוד לקוקי סאן ז'אק צרובות במחבת עם קציפת וואסאבי, פטריות שיטאקי וחמאה בתיבול האצה שהעניקה למנה את שם המשפחה שלה) שווה מקאמה מאת חיים בורי; הקוד שמגיע מהים הצפוני כל כך טעים שהוא בטוח טס לכאן לפחות בביזנס; והפילה דניס בגריל עם קרם של כרוב קייל כל כך טוב, שאחרי הביס הראשון כבר הפסקנו לנסות לנחש מה זה כרוב קייל.
לבסוף החלטנו להתעלם לחלוטין מהשתייכותנו הג'נדרית, והזמנו קינוחים במחיר ממוצע של 55 שקלים האחד. והזמנו שניים, כי אחרי שהושיבו אותנו בתא ואחרי מה ששמענו בנושא ממר ישראלוביץ', לא היה סרט שנחלוק כלום חוץ ממונית חזור. עכשיו, זוכרים את הסורבה מהמערכה הראשונה? אז באחרונה ירה זה של מול ים בכל התותחים ופגע בכל בלוטות הטעם, ואילו הברולה מקדמיה עם קרם אגוזי לוז וגלידת פקאן הוציא מאיתנו קולות שגברים הטרוסקסואלים בעשור הרביעי לחייהם בכלל לא אמורים להכיר.
על כל הנ"ל, בתוספת חצי בקבוק שבלי שצונן למעננו כל העת ונשלף בכל פעם שאחת הכוסות איימה להתרוקן, חויבנו ב-560 שקלים. זה בהחלט לא נורא כשמדובר בעסקית הטובה בישראל ביי-פאר, אבל זה גם בערך הגבול העליון שלנו בתמחור לשני סועדים. והוא לא יישאר במקומו - לעזאזל, אין לדעת אם מול ים עצמה תישאר במקומה - אם הים ימשיך להתרוקן.
עם התובנות האלה בראש ישבנו שם מול הים ודיברנו על מה שאפשר לעשות כדי להציל את שנותר מדגת הים התיכון בכלל, והעולם בפרט; רק לפני חודש סיפר כאן דג הבית שלנו, גידי שפרוט, על הידלדלות הדגה במימי הכינרת, ושתי הריאות הכחולות שלנו ממש לא לבד בסיפור הזה. עכשיו, מה שנכון נכון: יש מידה של ציניות במחשבה שמוכרחים לעשות משהו למען הדגים רק כדי שנוכל להמשיך לאכול אותם. אבל אנחנו מבקשים להבהיר, בלי להותיר שום מקום לספק, שלא רק זה עמד לנגד עינינו. הרי הלב שלנו לא עשוי מאבן. אנחנו לגמרי מודעים גם לשיקול החשוב מכולם: ככל שיש פחות דגים, ככה כל אחד מהם עולה יותר.
- מול ים, האנגר 24 נמל תל אביב