לילד משעמם? תפסיקו לנסות לשעשע אותו

מי מאיתנו, ההורים, לא מכיר את המשפט "אמא משעמם לי" שלרוב מגיח אלינו בדציבלים רמים, מלווה בפרצוף מכורכם וכעס כבוש? המשפט הקצרצר הזה לרוב לא מותיר אותנו אדישים. משום מה הוא חודר בשניות ספורות לתוכנו ומחולל תגובת שרשרת בלתי רצונית של רגשות אשם/רחמים/כעס/בלבול הגורמת לנו לייצר בשנייה אחת שורה של פתרונות אינסטנט. "אז אולי תעשה פאזל?" או "מה דעתך להזמין חבר?" או "בוא תצייר ציור בצבעים החדשים!".

• לכל הטורים של אלי זוהר ניב לחצו כאן
  

אבל בדרך כלל כל העצות הנפלאות הללו נדחות על הסף ותוך שניות ספורות מגיע אותו משפט בדיוק, רק הפעם בטון יותר מתבכיין: "משעמם לי!!!". הפעם ברור לנו שכשלנו ושאנחנו צריכים להתאמץ עוד יותר, להמציא פתרונות מבריקים וקוסמים יותר, שגם הם, בדיוק כמו הקודמים לפניהם, יידחו בשאט נפש ויותירו אותנו מתוסכלים ומיואשים.

אבל האם אנחנו באמת צריכים להוות עבור ילדינו צוות הווי ובידור? ומדוע הם משתעממים מהר כל כך? רגע לפני פרוץ החופש הגדול זהו זמן מצוין לתת את דעתנו על הדבר שנקרא "שעמום".

כמה נקודות חשובות שכדאי לדעת ולקחת בחשבון:

1. כיום ילדים גדלים בחוויה של "אין רגע דל"

מרגע היותנו הורים, אנו מוצאים את עצמנו בעשייה בלתי פוסקת, שחלק גדול ממנה קשור בלהעסיק את הילדים. אנחנו מקיפים אותם בים של חפצים מרהיבים וצבעוניים: ספרים, תמונות, מוביילים, כל מיני צעצועים מצפצפים, מקשקשים ומזמזמים. לעתים נדמה כי מיטת הפעוט וחדרו זעירים מלהכיל את כל אלו.

במקביל אנחנו עושים דברים שמטרתם האחת היא להעסיק ולשעשע את העולל. אנחנו מדברים אליו, משמיעים קולות, נהמות וגיחוכים, מנסים להניע אותו להגיב לנו, להתעניין, מבקשים לגרום לו לחייך ולצחוק.

בהמשך, כשהוא קצת גדל, אנחנו הופכים להיות משרד ההסברה. מסבירים ומלמדים אותו על כל דבר שנקרה בדרכו: אוכלים תפוז? הזדמנות מצוינת ל"מיני סדנה" על חלקי התפוז בפרט ועל פירות ההדר בכלל. גם כשהוא לא שואל, גם כשהוא לגמרי מרוכז בחוויה של האכילה והמיץ המטפטף, אנחנו נתעקש ללוות הכל בהסברים. שלא תחשבו לרגע שזה רע להסביר, השאלה היא רק מתי וכמה.

גם בשבתות וחופשות יש לנו תכניות מפה ועד טוקיו לבילויים משותפים ומסעירים: ים, בריכה, פינת ליטוף, מתנפחים, לונה פארק, שיט בירקון, סדנאות יצירה למיניהן... ממש "אירופה הקלאסית בעשרים ואחד יום". ובין לבין הם צמודים למסכים (מחשב, טלוויזיה) וחוזים באקשן בלתי פוסק. בקיצור – אין רגע דל. אז מה הפלא שכשיש איזושהי "פאוזה" הילד משתעמם?

2. ההורה כפותר הבעיות האולטימטיבי

כהורים מתקיימת בנו (לא תמיד במודע) הכמיהה לתת מענה לכל צורך של הילדים. אנחנו רוצים למצוא תשובה לכל שאלה בכל זמן נתון, ובעיקר להציל אותם כשקשה או רע להם. לא פשוט לנו לעמוד מנגד כשהם סובלים ושעמום מצטייר בעיניינו משום מה כסבל וכבעיה.

השאלה היא האם אכן זה כך? האם התפקיד שלנו הוא בהכרח לקחת פיקוד ולהציע פתרונות? של מי האחריות על השעמום של הילדים? התשובה היא, כמובן, של הילדים. וכך ככל שפחות "נלהק" את עצמנו בתפקיד המושיע - הילדים שלנו יפתחו 'שרירי התמודדות' אפקטיביים יותר לנושא השעמום.

3. הפרשנות שלנו לכך שהילד "לא עושה כלום"

מבחינתנו ילד שלא עושה משהו מוגדר, דהיינו משחק, מצייר, בונה, קורא ספר או אוכל, הוא ילד שלא עושה כלום. זה, כמובן, מצטייר בעיניינו כמצב לא טוב: הילד מבטל את זמנו, מתבטל, רחמנא לצלן, ואולי גם לא נעים לו או שהוא אפילו סובל? בכל מקרה עבורנו זהו מצב פסול ולכן כשהוא מבטא קושי אנחנו מיד נזעקים למצוא לו עיסוק ראוי והולם.

אבל גם כשנדמה לכם שהילד לא עושה כלום, הוא עדיין עושה משהו. הוא עושה כלום. לבהות זו גם עשייה, אפילו עשייה נהדרת. לעקוב אחר גרגרי האבק באלומת האור הנכנסת מהחלון זו עשייה מאוד מעניינת אפילו. וכמובן שלחלום בהקיץ זה חשוב: לעוף מעבר לגבולות המציאות, הזמן והמקום, להמציא עולם חדש, דמיוני וקסום.

כמבוגרים אנחנו מחפשים את היכולת הזו בסדנאות למיניהן, והנה אצל ילדינו זה קורה באופן טבעי. יש כאן הזדמנות לפאוזה, פסק זמן מרצף של עשייה מוחצנת, זמן שקט ורגוע. יוצא מן הכלל.

4. לבד זה לא בהכרח בודד

עבור הורים רבים כשהילד מבטא תחושה של שעמום הם מתרגמים זאת לכך שהוא מאוד בודד. אבל לא תמיד זה כך וחשוב לעשות את ההבחנה. מאיפה מגיעה הפרשנות הזו שלנו? האם היא בהכרח גם ה"סיפור" של הילד?

ישנם אנשים שמאוד אוהבים וצריכים את הלבד. זה חשוב להם, ממלא אותם ומעניק להם משהו שהם לא יכולים לקבל מהזולת. זוהי יכולת חשובה ביותר. ולכן לא צריך להעסיק ילדים כל הזמן, פשוט כי אין להם צורך בכך.

5. "משעמם" בתפקיד "שם קוד"

אצל ילדים המילה "משעמם" יכולה להיות שם קוד למגוון של תחושות: קשה לי, מתסכל לי ואפילו מפחיד לי. לפני לא מעט שנים לקחתי את בנה בן הארבע של חברתי לסרט הראשון שלו בקולנוע. בשנייה שהאורות כבו והרמקולים החלו לפעול הוא נבעת ומיהר ללחוש לי: "משעמם לי! בואי נצא!". היה ברור שאותו ילדון מתוק מתקשה לעשות את ההבחנה שמה שהוא חווה עכשיו זה פחד, ואולי הוא גם נענה למסר לא מודע שבנים לא אמורים להרגיש, ובטח לא לבטא, פחדים בפרהסיה. בכל מקרה, אחרי שהוא טיפס והתיישב עלי "השעמום" התפוגג לו ונעלם.

6. למה "אמא משעמם לי" ולא "אבא משעמם לי"

בטח תאמרו שזה בגלל שאמא לרוב נמצאת יותר עם הילדים. יש בזה מן האמת, אבל זו ממש לא הסיבה היחידה. אבות לרוב פחות "מתמוטטים" מזה שהילד משתעמם, כמו שהם פחות מתמוטטים מדברים אחרים שאנחנו, כאמהות, כן.

האבות לרוב לא ימהרו להוציא את הפונפונים ולשעשע את היורש. הם בדרך כלל יענו למילת הקוד "משעמם" באמירה לא מחייבת ויחזרו לעיסוקיהם.

ומה זה אומר לנו? שילדים הם לא פראיירים. הם מזהים איפה נמצא הכפתור שכדאי ללחוץ עליו ומול מי לשחרר את האמירה הזו.

7. ואם הכפתור נמצא? שווה להשתמש בו

אם הילד מגלה שהוא מצא את הכפתור שמפעיל אותנו, אתם האמת חושבים שהוא יוותר על לעשות בו שימוש תכוף? הרי מהרגע שהוא הבין איך זה עובד בכל הזדמנות שהוא רק יחוש איזושהי תחושה של אי נוחות, רגע בו הוא לא ממש יודע מה עושים עכשיו - המשפט הזה ייזרק לחלל החדר, ומפה הדרך לאושר קצרה מתמיד. קרוב לוודאי שאמא שוב תיכנס ללחץ ובשעה הקרובה תהיה לגמרי "מסונדלת" אליו, בניסיונות לא מוצלחים לרצות ולמלא את החסר. והנה הילד הגאון שלנו קיבל בדיוק את מה שהוא רצה עוד "זמן אמא". מה רע?

8. להתיידד עם השעמום

שעמום זו לא מילה גסה. זו עוד תחושה שאנחנו מכירים וחווים באופן טבעי במהלך בחיים, בדיוק כמו סקרנות, בלבול, בושה, געגוע, רעב ועצב. כשהוא מגיע פשוט צריך לומר: "אז עכשיו

אנחנו חווים שעמום!", בטון ענייני ופשוט, המעביר מסר ברור ש"הכל בסדר", זה חלק מהחיים ואין צורך או סיבה להיבהל. כשאתם תתייחסו כך לשעמום - גם ילדיכם יעשו כן.

9. אני סומך עליך

אחרי שווידאנו שהפעם לא מדובר על קושי אחר שהתחפש לשעמום, אלא שהילד באמת מרגיש שהוא לא יודע מה לעשות ואיך להעסיק את עצמו, במקום למהר ולהעמיד מולו שורה של עצות ופתרונות עדיף הרבה יותר להפנות את הסוגיה אליו ולשאול אותו: "מה אתה מציע?". כמובן שהסיכוי שהוא יגיד "לא יודע" הוא גדול, אבל אנחנו לא נישבר ונאמר לו: "אני סומך עליך שתמצא מה לעשות..." פעמים רבות כשההורה לא מתגייס מיד ונכנס לפעולה, הילד מוצא בסופו של דבר פתרון המתאים לו.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן .