להצית תשוקה בתשוקה: השירה של דוד לוין

אני מחפש היכן להתחיל לסקור את ספר שיריו החדש של איש התיאטרון והמשורר הוותיק דוד לוין "שירים 9". אולי בשיר הבדידות הקצרצר הבא: "לא עוד חיֵי פגע וברח./ להניח ראשו בלילות/ יכול הוא גם על זרועו שלו". התחלתי כאן, שכן השירים החזקים והפראיים של דוד לוין מתארים מסכת חיים של נדודים מארץ לארץ, לצד מרחבים רגשיים של געגוע למה שהיה ולמי שהיו. אלו הטריטוריות שבין ישראל לאירופה ובין הווה לעבר, מרחקים כאובים שאינם ניתנים לגישור.

עושה בשירה כל העולה על רוחו (עטיפת הספר)

מצד אחד לוין יכול לתאר בשיר קטלוגי את היחסים שבין הָארִי והַנְס תוך מְנייה אובססיבית של פעולות ושל שברי שיחה יומיומיים: "הארי אומר שהעניין עקרוני/ הנס אומר שהארי קטנוני/ הארי אומר שעל הנס ללמוד מִספר דברים/ הנס אומר שילמד. אבל לא מפי הארי". מצד שני בשיר פרוזאי רחב-שורות הוא מודה, לא בלי אירוניה פוסט ציונית: "בחלומי ואני בכפר אז"ר ושמעון ורינה יוצאים מחדרם ונותנים/ לי כמדי יום את תחתוניהם למשמר בכיסיי וחוזרים להזכירני דָּרוּך/ להיות ולשיר את התקווה מיד בהינתן האות".

ככל העולה על רוחו

סוד קסמו של דוד לוין טמון בעובדה שהוא עושה ככל העולה על רוחו בשפה ובתבניות השיר - בועט, פוצע, משסע, מלטף, חורז, נוטף, עוזב. ברצותו הוא קוצץ את השיר באמצעו (דבר שנוח לבצע בתבנית השיר הקטלוגי). ברצותו הוא מדבר דיבור דרמטי, לא לירי, עליו הוא אמון כאיש תיאטרון רב-פעלים. הוא אלים ולוטפני, אוהב ורצחני כמו בשיר הבא: "קראנו ספרים./ ראינו סרטים./ דיברנו עם שכנים./ לנו זה לא יקרה./ סוסים טובים משנינו לא ידענו/ אמרתי. אמרתְּ./ צריכים היינו להעמיד רוטוויילר/ לשמור על אהבתנו".

לצד שיר כזה על פרידת אוהבים מופיעים בספרו החדש שירי געגוע לעבר הארצישראלי. באחד החזקים והדואבים שבהם הוא מביע צער על קורות הוריו, המהגרים קשי היום. אביא כאן במלואו את השיר המצוין הזה שבו המשורר עושה את חשבון חייו ובדידותו בנופי נכר. הוא מתחיל בעבר ומסיים בהווה, בירידה אל הרכבת התחתית שהיא בעצם הירידה המיתית לשאול. אבל לוין איננו אורפיאוס ולא אודיסאוס/ ודומה שהוא מקבל בהשלמה את הירידה החד-סטרית:

זה הזמן

זה הזמן לכתוב על אבי ואמי שבאו לפלשתינה למצוא את אושרם

אבי ואמי שהתגעגעו כל הימים למקום בו היו ואליו לא הִגיעו

אבי שהיה חופר בורות ספיגה להשׂביע רעבוננו ואני מוריד

בַּדלי ארוחת צהריים להשביע רעבונו. אבי ואמי שמתו

אלף מיתות בעל כָּרחם. אבי ואמי שדאגות פרנסה

היו כל הימים לחמם. אבי ואמי שדבר לא מדבר

עוד אל לבם. אבי ואמי שניסו בכל כוחם ומאודם.

גם אם אמתח מילים עד להיקרע, לא יעלה בידִי.

מוטב אלך לפארק. אתבונן באנפה.

מוטב אכנס לחנות ספרים יד שנייה.

מוטב אלך לַמוזיאון. אתבונן שוב בדברים שעשו היוונים לפני

אלפַּים שנה

מוטב אלך לנהר אשאל כל נערה שנייה לאן פָּניה. מניין היא באה.

ואולי ארחיק ואעלה על ספינתו של פרנסיס דרייק

ואחר כך, חוֹצֶה, אלך לכנסיית פאול הקדוש. משם

לכיכר טרפלגר. לפיקדילי ולהולבֶּרן, שם (אין ספק)

ארד לַתחתית. יהיה אשר יהיה.

בתור מי שהוציא שניים מספריו של דוד לוין ("איך בידיים ריקות", "היה שלֵו לב") אני תוהה על סוד קסמו של הספר הזה, העולה על גדותיו תשוקת חיים וצערם. במשך השנים ידעתי על קיומו של דוד לוין ואף קראתי פה ושם בשיריו, אבל מסיבות שונות לא הענקתי להם את מלוא תשומת הלב. אולי משום שחלק מספריו ראה אור בהוצאת "ירון גולן" שאת דמותו כאיש ספרות אדוק הערכתי, אבל רבים מן הספרים שהדפיס נראו לי אזוטריים.

והנה דוד לוין מסתער על הקורא במהלך רענן, במשפטי-וידויי ישירים להכאיב וזה עובד, כמו בפתיחת השיר הבא: "אל תפקפק באופק, הוא היציב היחיד./ רחוק ככל שהוא נראה, הוא קרוב./ ובאותה מִדה שהוא שקוף הוא אטום/ ולמרות שהוא זורע, אין לתלות בו תקווה/ האופק הוא לא מקום להשתרע ולשלוח/ גלויות, גם לא לתקוע וו ולתלות עצמך/ בהתמוטט עליך ראשך" (ראו את העבודה היפה בחרוז הפנימי ובמערך הצלילים).

אם יוּתר לי להניח הנחה - שתקפותה עוד טעונה הוכחה - דומני שריחוקו של דוד לוין ממרכז העשייה של השירה העברית, נדודיו ברחבי אירופה ובשנים האחרונות חייו באדינבורו בירת סקוטלנד מאפשרים לו יתר חופש תנועה במרחב הפואטי, כמו גם ריבוי פרספקטיבות. עם זאת, תמיד מתקיים בו הקשר ההדוק לכל מה שקורה במרחב האורבאני שאליו פקח את עיניו ואליו, כך נדמה לי, הוא עורג. הנה, למשל, שיר תל-אביבי מובהק, חרמני-הומוריסטי: "שדיה בחוץ/ אוכלת תפוז/ הולכת ברחוב בן יהודה/ לכיוון אלנבי בערב יום העצמאות/ וכל הרמזורים הופכים ירוק".

רבים משיריו המאוחרים של לוין נדפסו בחוברות "מטעם" ומתבססים, בין השאר, על דיבור טבעי, על קטלוג קטוע ועל פואנטה חזקה. אפשר לעמוד על כך, למשל, בשיר הקצר "כולם יעד": "כולם יעד, אומר השַּׂר. אומר האלוף. ראשי הערים./ המועצות. העוזרים. הפקידים. הנהגים ומורי הדרך.// ושאלה שאנטיגונה לא שואלת - / 'אז מי יקבור?'". ואם מישהו חש כאן ברוחו של ברכט דומני שדוד לוין לא יהיה בין המכחישים. במשך שנים הוא עוסק בבימוי גדולי התיאטרון, עוד לפני ששימש מנהל התיאטרון הלאומי "הבימה" ובעשורים האחרונים ברחבי אירופה ובאדינבורו, בירת התיאטרון (הדברים בולטים ביתר שאת בשירי החטיבה "טרויה", החותמת את הספר).

אם בכל זאת נחפש אחר נמל הבית שממנו מפליג דוד לוין אל ימי וימות השירה (ואולי במקרה שלו מתבקש חידוד על לוך-נס) דומני שנוכל למוצאו, מיד אחרי שיר-המוטו, בשיר שפותח את הספר: "זה הרגע. זה המזל" - שהוא בו-בזמן קיומי וארספואטי. בסופו מופיעה המילה "אלגנטי". אפשר להדביקה לרבים משיריו של לוין, אולי בתוספת המתבקשת, ובלי נימת ציניות, "רומנטיקן":

"זה הרגע. זה המזח. חומרי הבניין. פח האשפה/ מכאן לכאן תפליג. כאן יְיַחֵל הַפֶּה 'עוד. עוד'.

כאן תרצה להיות נתפס ומוחשי/ ויהיה לך צילום משפחתי/ ומקום בו אתה נסתר מעצמך./ כאן תעדור בנעדר. תצית תשוקה בתשוקה./ תהיה לך נגיעה/ וכאב האהבה יפרח/ ויתקבעו דברים, כביכול/ הֲבָנות שקטות/ מטלות וזמזום/ ויהיה לך רגע מושלם/ זמזום ונמנום/ ואתה תאהב את זה/ אלגנטי תקרא לזה".

תחושת נמנום היא הדבר הכי רחוק משיריו מלאי התאווה לחיים של דוד לוין. אחרי שקוראים בהם נשארים עם תמונות מלאות אֶרוס כמו זאת התל-אביבית שבה מסתיים השיר "אל תלך על פחות מזה": "אל תלך על פחות מזה/ עד כדי כך./ ותישאר אז בךָ צריבה מֵרוּחַ/ שהניפה חצאית ליד סוזן דלל/ עליהָ בלילות תשעין ראשך". על פחות מזה לא נלך.

דוד לוין, "שירים 9", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 83 עמ'.