המלצה לקריאה: נאוה מקמל עתיר על חלומות

לונדון המנוכרת בעלת הבדידות הצבעונית (עטיפת הספר)

לב יוצא למערב כדי להתפרנס, לשלוח כסף הביתה , אולי להגשים את עצמו, אולי אפילו להצליח להיות מאושר. בכפרו נשארו בתו הקטנה , ואמו המגדלת אותה אחרי שאשתו נפטרה מסרטן. את געגועיו אליה הוא לוקח איתו והם נוגסים בו ומרפים מדי פעם רק כדי לנעוץ שיניים שוב.

אבל לונדון הבוהקת מתגלה כמנוכרת. היא תציע לו בדידות ועוני, אנשים שישפילו אותו וירדו בו, אבל גם תפגיש אותו עם רוך שיציעו זרים, והזדמנות להכיר עולם חדש. בפסיעות מדודות לוקחת אותנו רוז טרמיין אל מסע בעלילה קטנה אך מרתקת, המאירה בזרקור מדויק רגעים שאתה לוקח איתך.

ופתאום אתה חושב על העובדים הזרים שאתה רואה בקרנות הרחוב ושמעולם לא נתת לבך אליהם. צללי אדם שיש להם ילדה בבית ששולחת להם ציור, וזכרונות מילדות רחוקה, שסופרים כל דקה שהם מדברים בטלפון עם הבית, שעולה כמו יום עבודה שלם. אתה מסתכל על לב ולומד עלינו.

בעיני, איכותו של הספר היא ברגעים המזוקקים שהוא מושיט לך. אולי זו הכנות של לב

ששובה את ליבך, אולי ייסוריו על טעויות שעשה ונסיונותיו לתקן, אולי ההתאהבות שלו והאכזבה שהוא חווה, אולי הנאמנות לאנשים שהוא פוגש ולאלה שנשארו בבית, אולי זו הרגישות שלו לעלובים ממנו שגורמים לך להתאהב בו, ואולי כל אלה גם יחד.

"חלומות פרטיים" הוא ספר הבנוי כרונולוגית, אבל הדמות הראשית ומסעה הם כמו בבושקה - תמיד מקופל עוד משהו בפנים, ואתה מתקדם דרך הבובות שכבר חצית אל זו האחרונה שגודלה כגודל אצבעון ואי אפשר כבר לפתוח.

בימים אלה רואה אור במהדורה מחודשת הרומן "הנערה במרפסת ממול",  מאת נאוה מקמל עתיר. הרומן עוסק בהיסטוריה של תל אביב ובקורותיה של משפחה אחת במשך למעלה ממאה שנה. סיפורה של המשפחה, המתחיל בראשית המאה הקודמת, קשור בצמיחתה של תל אביב והם שזורים זה בזה ויוצרים אורגניזם סימביוטי אחד.