ללכת בדרך ארץ

כמה ארץ ישראל יש לנו? אני מכיר לפחות ארבע: ארץ ישראל הראשונה - זו של ההתהוות, של החלוצים הראשונים; ארץ ישראל השניה - של הצנע והעולים החדשים,והמעברות והדידיטי; ארץ ישראל של של היום - האלימה, המפחידה, ארץ הראש הקטן וה"למה מי, למה מה", ארץ ה"דייייייייי" ו"הברווווווור". ויש גם את ארץ ישראל של ההולכים בבוקר.

רק מתי מעט מכירים, את ארץ ישראל מופלאה זו - יפה, נקייה והאוויר בה צח. ארץ מנומסת עד כאב. בלבוש קל בחורף ובקיץ הולכים בשדות מוריקים ובכבישים אפופי אדניות ופרחים, במסלולים מיועדים עם אספלט רך, והדבר הראשון שבולט לעין הוא החיוך. כולם מחייכים ואומרים אחד לשני (תוך הרכנת ראש מלאת נועם): "שלום", "ומה שלומך?", "ומה נשמע?" ו"איך אתה הבוקר?".

הולכים בשביל ראש הציפור (צילום: ארכיון קק"ל)

ומאחר והולכים, או רצים ריצה קלה, אין צ'אנס שזה ייגרר לשיחות ארוכות, בקושי יש זמן לענות ל"מה נשמע?", ואת התשובה כבר שומעים ממרחק. שיחות כל כך קצרות, כל כך נעימות, כל כך לא מחייבות.

ריח של בוקר

יש גם המון גברות צעירות שרצות, לעיתים הם מגיחות מן הפינה, כדבוקה נעימה למראה, בוהקת בלובן, שמשאירה את כל הרחוב כורע ושיכור תחת שובל ענן של בושם מעורב. שהרי כל אחת מן הרצות מתרחצת בבושם אחר. לעומת קלות התנועה ודקות הגו, יש גם אלה שאתה מתמלא עליהן ברחמים גדולים ובא לך לזעוק "למה?", כי אתה יודע אל נכון שחוץ מהריסים, משקל לא ירד להן משום חלק בגוף. בעיקר מזה הרחב והגדול שמאחור.

איש לא צועק בישראל של בוקר, אף מכונית עוד לא נוסעת. התנועה היחידה בשדות אלו הם תיאלנדים בתוך הירק, כפופים שעות על גבי שעות, כשהם אוספים את תותי השדה הצמודים לקרקע, ואפשר כבר לתאר אותם מגיעים בתום יום עבודה לביתם: עדיין כפופים, בפוזיציה של ספונז'ה, מנסים להתיישר אחרי יום כזה בלי הצלחה. מישהו ניסה פעם ליישר בננה? 

ניחוחות של בושם. נשים צועדות (צילום אילוסטרציה: index/open)

ויש בין ההולכים שופט, וקבלן, ומתווך, יקה, עיראקי ואיטלקי - כך הם נראים לפחות על פי הדמיון שלי לפי ההליכה ולפי החיוך. ואם מישהו מהם עצוב למראה, אני כבר יודע שרב עם אישתו הבוקר, והיא זרקה אותו מן המיטה, למרות שבהחלט יכול להיות שהוא גרוש או רווק. מה איכפת לי? לי זה מתאים לדמיין אותם, לסווג לחתן אותם ולגרש, לחלק תפקידים ומוצא, כי יש לי את כל הזמן שבעולם. אין כאלה רגעים במשך היום.

ויש גם כלבים. המון, כל הצורות והפרצופים והמינים, אלה עם מקור כמו של ציפורים ואלה הפחוסים שרצו אחרי מכונית חונה. ומעניין שיש דמיון לבעלים המחזיק אותם - לא בפרצוף אמנם, אבל באופי, בהילוך, בהתנהלות. לא יודע מי משפיע על מי, אבל יש בהחלט אנשים שנראים כמו הכלבים שלהם, לפעמים גם בפרצוף.

אדם מנומס בבוקר, זאב ביום

וככה נמשכת ההליכה הנעימה הזאת, שהיא המוצלחת והנכונה מכל שעות היום שיבואו אחר כך. ואיך אני יודע שפג תוקפו של החלום? כשהאיש האדיב, שאמר שלום נלבב מקודם, הספיק כנראה להגיע הביתה להתקלח לשתות קפה ולצאת להרוג.

בחיים לא אבין את המטמורפוזה הזאת, שהופכת אנשים יפים של בוקר למפלצות. אולי זה ההגה שבידיים. קשה להאמין, אבל האיש הזה עם מכנסי ההתעמלות הלבנים, והחולצה הספורטיבית, שחייך אלי לפני חצי שעה, היה קודם בן אדם.

חביב ונעים סבר, עכשיו אני רואה את פניו, מבעד לשמשת המכונית. כשהוא מביט בי, אני מוכן להישבע שאני רואה ניבים שיוצאים לו מן הפה.

אני מוכן להישבע שצמחו לו שערות על המצח והאוזניים. האיש משחר לטרף ובשבילו ישראל הקסומה מן הבוקר מתה. מרגע שהוא נכנס למכונית.

כשאני רואה עוד מכונית, עם טיגריס נוטף דם בתוכה, אני מאיץ ובורח הביתה כמו בסיפור סינדרלה. כאילו השעה כבר 12 ואם אתמהמה מעט, מישהו כבר יבצע בי את זממו, וייכנס בי.

וכשאני מגיע הביתה, אני מתקלח, קורא עיתון , יוצא אל המכונית, מחזיק את ההגה ביד, ומרגיש באחת איך העיניים שלי מתמלאות בדם, כפות הידיים מתמלאות בשיער והשיניים גודלות לכדי מלתעות. הנה אני חוזר ממרחקי הבוקר הקסום, למולדת ה"למה מה? למה מי?". עכשיו אני מחפש מעבר חציה כדי להראות להולכי הרגל של מי הכביש.

מפיקת המאמר: טל וינגרטן