"צו האופנה": כולנו יצאנו מהמודה
הסדרה הדוקומנטרית "צו האופנה" מספקת הצצה לסטיילינג של הישוב היהודי בארץ ישראל. מרענן לגלות שגם ענייני יומיום שגרתיים כמו הקוקו והסרפן העסיקו את דור החלוצים
במילה אחת: מעולה. בצד התפר של ההיסטוריה הציונית החגיגית מתחבאות עדויות לכך, שגם פעם היו כאן בני אדם תלת ממדיים, וכולם נאלצו להתלבש איכשהו – אבל איך ומדוע, וכיצד בחירות האופנה שלהם קשורות למחסור ולאידאולוגיה, לאקלים ולשוויון זכויות, להתערת במרחב ולגעגועים לאירופה? את כל אלה אפשר היה לגלות כבר בפרק הראשון, הקצבי והחינני להפתיע של "צו האופנה" (בערוץ 1), יצירה דוקומנטרית – מעולה, כבר אמרנו – של נפתלי גליקסברג.
בשאפתנות ובעומק של תחקיר שאינו מקובל במסכים דוברי עברית, יוצאת הסדרה להתחקות אחר חידושי האופנה של סוף המאה ה-19. והנה מתברר שאפשר להחיות את הימים ההם לא רק ברצף של סטילס מהארכיון וראשים מדברים, אלא גם בקרן מור – שמגישה, מתחפשת, פושטת ולובשת המון בגדים תקופתיים.
היא מתפקדת לא רק כמנחה אלא כעוגן ויזואלי וכתם-צבע, כשנדרש אחד כזה בתוך השחור-לבן ההיסטורי, ובאורח מפתיע לדימוי הטלויזיוני הנרגן שלה, נראה שרוב הזמן היא אפילו נהנית. וכן, היא מצליחה לסחוף גם את הצופים.
אופנה במקום מודה
למי שלא ידע, היא מספרת ש"אופנה" היא מילה שחמדה בן יהודה חידשה כשנמאס לה מ"מודה", ובאורח מפתיע מתגלה שבנות היישוב הישן היו מעודכנות בחידושי הקוטור הפריזאי ופעלו על פיהם בחולות של ראשון ויפו ובין סלעי ירושלים: יחסי הגומלין בין תרבויות הלבוש הערביות לאלה של המהגרים הסתכמו בשאילת מוטיבים מן המקומיים, אבל בשום אופן לא כדי להיטמע.
כשהברון רוטשילד רכש 300 עבאיות לאיכרים-אריסים שלו, הם סירבו ללבוש אותן למרות שהוא האמין כי כך צריך. אבותינו המייסדים, כך מתברר, השתמשו גם בביגוד לסימון של בידול תרבותי.
מור. עוגן ויזואלי (צילומים: נועה יפת)
מיקי צור, עוז אלמוג, רונן לוין ודורים אטיאס הם בין המומחים שמדברים בפרק הראשון על בגדים ואידאולוגיה, תולדות הרישול המקומי ותהפוכות פוליטיות במעמדן של נשים: שרה אהרונסון נחשפת כאייקון אופנה מקומי של שנות העשרה למאה הקודמת.
הם מספרים גם על בני העליה השניה - כמי שלבושם היה גם מרד אידאולוגי גדול בדור ההורים, ואלה שבאו אחריהם - כמי שמתגעגעים עד כלות לאירופה, אבל מבינים שכאן חם מדי לפרוות ורצוי להרבות בבגדים בהירים ונוחים. מדי פעם, לכבוד האוריינטליזם, מותר להצטלם בשמלות ערביות וכד על הראש, לטובת הקרובים שנשארו מאחור ורוצים קצת אקזוטיקה.
עריכה לפי מידה
ה-voice over מחכים ולא מעיק, המסך מתמלא בדוגמניות שמגיחות לרגע, כאילוסטרציה בלבד ולא כעוגן מרכזי. המומחים מדברים בקיצור נמרץ ומצליחים לנפק משפטי מפתח. העריכה קצבית מאד, לפעמים קצת קצבית מדי, ומתאמצת לשתק את היד האוחזת בשלט, אבל מצליחה כל הזמן להמשיך ולעורר ענין בשילוב נכון וחכם בין הרעיונות הגדולים המלווים את דברי ימי המקום הזה, לבין בני האדם שגילמו את הרעיונות הללו בגופם ובכסותם.
כך היו מתלבשים בארצנו. מתוך "צו האופנה"
"צו האופנה" מצטרפת ליוזמות חכמות כמו "תולדות היופי הישראלי" המצוינת של רון כחלילי ו"אנשי המכירות" הטובה פחות של ניסן שור. שתיהן מתעדות היסטוריה של חיי יום יום, רחוקה מאד מן הטקסטים המקודשים והממלכתיים בהם התרגלנו לצרוך את דברי ימי הציונות.
והנה, במבט אחר והשקעה בלתי מבוטלת, הן מצליחות לספר לנו היסטוריה קצת אלטרנטיבית וקצת יותר רלוונטית לצופי טלוויזיה חסרי מנוח. לעושים במלאכה מגיע שאפו גדול, בין אם נרים לכבודם מצחיה של קסקט, תיתורה של כובע מעוטר נוצות או עקאל של כפיה.
