ירמי עמיר: 'למדתי שהחיים שלי היו זיוף אחד גדול'

אחרי שמיקי חיימוביץ' נפרדה ממהדורת החדשות של ערוץ 10, וגם עלתה לשידור הסדרה התיעודית "העיתונאים" - זה נראה כמו זמן מתאים ביותר לשיחה עם העיתונאי ירמי עמיר. "עיתונאי בגמילה?" אני מציעה, והוא מסרב להגדרה בכל תוקף; הוא רק בפסק זמן. חשוב לו לנוח, לנסות להיות אדם טוב יותר, פחות שיפוטי, יותר אמפתי. ובעיתונות קצת קשה לעשות את כל זה.

עמיר, שהיה במשך עשרים שנה עורך תרבות וכתב ב"ידיעות אחרונות", ואחר כך ב"גלובס", מפרסם כעת את ספרו "יש לי בלעדיות" (הוצאת מסדה), אוסף סיפורים קצרים על מאחורי הקלעים של עולם התקשורת הישראלי. הסיפורים כתובים בשפה ישירה ולעתים גם בוטה, נטולי אנדרסטייטמנט לחלוטין.

ירמי עמיר. "מה שדחף אותי לכתוב זה הכעס" (צילום: אודי דגן)

העולם שמצטייר מתוך הספר סוער ומלא יצרים: עיתונאית צעירה שמתקדמת דרך המיטה, ומנהלת רומן עם העורך הראשי המבוגר ממנה ב-30 שנה, עד מותו הבלתי צפוי מהתקף לב; פרשן פוליטי שהוא גם חבר ותיק של ראש הממשלה, ולא מבין מה כולם רוצים ממנו; בעל טור אישי בעיתון, בחור יפה, מפורסם ומקושר, שגם שואף להיות ראש ממשלה; מגיש רדיו בעל קול רדיופוני במיוחד שחושש לספר לאשתו על הילד שנולד לו מחוץ לנישואים; מבקר טלוויזיה אכזרי שיש לו "רישיון להרוג"; ועוד כהנה וכהנה.

מה דחף את עמיר לכתוב את הסיפורים האלה? "שאלו את ג'ון גרישם, שהיה עורך דין, למה הוא התחיל לכתוב ספרים על עולם המשפט. גרישם אמר: 'מה שדחף אותי זה הכעס. לא יכולתי שלא לכתוב על העולם הזה'", אומר עמיר. "הספר התחיל מכעס ומתסכול על זה שכעיתונאי שעסק הרבה שנים בתרבות, הרגשתי שאני לא מצליח להשפיע. היום אין כמעט מקום בעיתונות לעיתונאים דעתנים, בועטים ונשכנים. הרבה עיתונאים נמצאים במלחמת הישרדות, יש עיתונאים שהם כתבי חצר. יש כאלה שמתקרנפים.

"הרי הסיפורים על משה קצב היו שם, ועיתונאים ידעו ולא עשו כלום. יש עיתונאים שעובדים אצל פוליטיקאים או אצל בעלי ההון. הם באים לא מתוך תחושת שליחות, אלא כדי לסקר חברה גדולה ואחרי שנה או שנתיים להתמנות לדוברים שלה. כמו פקידי האוצר שהופכים מנכ"לים בחברות שפיקחו עליהן קודם. עיתונאי אמיתי בא מתוך רעב ורצון לשנות את העולם. ברגע שאתה לא יכול לממש את השאיפות האלה - אתה מתוסכל".

מה לדעתך הביא למצב הזה?

"אומרים שזה האינטרנט אבל אני לא חושב שזה רק זה. העיתונות חלשה, העיתונאים חלשים, לפעמים הם מתעלים על עצמם ואז מתפרסם איזה תחקיר מעולה או כתבה נשכנית. אבל זה קורה מעט מאוד. כל השאר זה שכתוב של מה שהיח"צנים ויועצי התקשורת מכתיבים להם".

ולמרות הכל, טוען עמיר, הספר נכתב מתוך אהבה לעיתונות הישראלית. "למרות שרוב הדמויות של העיתונאים לא יוצאות כל כך טוב, כי אני כותב יותר על החולשות שלהן. אבל אני אוהב את עולם התקשורת ואת האנשים שעוסקים בו. עיתונאי זה אדם שכל חייו צריך להתעסק בביקורת ובשיפוט".

מתיש, לא?

"זו אחת הסיבות שאחרי 25 שנה נאלצתי לקחת פסק זמן, כי נמאס לי להיות שיפוטי וציני. הלכתי ללמוד אימון אישי, ושם למדתי לא לשפוט אנשים. זה היה בשבילי מהפך. איבדתי חלק גדול מהציניות שלי. יש לי תחושה שאני בנאדם פחות מעניין היום, אבל יותר שלם עם עצמי".

איך זה קרה?

"למדתי שהחיים שלי היו זיוף אחד גדול. הייתי עסוק בלצבור עוד ראיון ועוד כתבה, לצבור כוח, עבדתי בשלוש מישרות גם בתוך העיתון, לא היו לי חיים, אבל אהבתי את זה. נולדו לי שני ילדים תוך כדי עבודה. הקריירה היתה בעיני חשובה יותר מהכל. יותר מאהבה".

"התקשורת אינה כבר מקום לבעלי חלומות"

עמיר נולד בחיפה, שירת בשיריון, סיים את לימודיו בבית צבי ושיחק בהצגות "ייסורי איוב" ו"הזונה הגדולה מבבל" של חנוך לוין בקאמרי, וגם העלה את הצגת היחיד "חור באהבה" על פי סמואל בקט. הוא יצר את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" בערוץ 10, הגיש תוכניות רדיו, וגם כתב את ספר הילדים "ירמיהו כוס קקאו", ואת הספר "השליפות של המדינה". היום הוא עוסק באימון אישי ובהנחיית קבוצות תקשורת.

בסיפור "יש לי בלעדיות" הוא מתאר את נועה היפה, החכמה והשאפתנית, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי לקבל סיפורים בלעדיים ולהתקדם בעיתון, עד שלבסוף היא נישאת לטייקון הפרסום הנודע, הופכת לאשת משפחה מכפר שמריהו, עשירה ושבעה. עמיר כותב: "נועה הבינה את מה שאני עוד לא למדתי: שהתקשורת אינה כבר מקום לבעלי חלומות ורומנטיקנים, שרוצים לשנות את המציאות או לכאלה שפועלים מתוך שליחות. היום שיווק ומיתוג זה שם המשחק".

אז איפה היית אתה בכל הסדום ועמורה שאתה מתאר בספר?

"בכל פרק בספר יש משהו ממני. גם אני חטאתי בכמה חטאים. אני לא אדם רע אבל אני יודע שהמירוץ לצמרת היה מלווה גם באנשים שלא ספרתי אותם ולא התייחסתי אליהם כבני אדם. כשהייתי על גג העולם לא שמתי לב לנורות האזהרה שאמרו לי: ירמי, אתה בהיבריס, אתה חוטא לאנשים, אתה מקרב את אלה שאתה אוהב ומרחיק את אלה שלא.

"לא שמתי לב ולפעמים פגעתי באנשים, כי רציתי להצטיין ולהצליח ואולי חלק מזה היה סוג של חוסר ביטחון. לפני שנתיים, אחרי המשרה ב'גלובס', הייתי חייב לעצור. הבנתי שמיציתי את עצמי. הלכתי ללמוד קואוצ'ינג ואני מתמחה בזוגיות ובמשבר קריירה. אני מרגיש היום שאני עוזר לאנשים. אימנתי בהתנדבות עולים חדשים, מטעם הסוכנות. בחיים לא התנדבתי קודם לכלום".

נשמע שכשאתה לא בעיתונות אתה אדם טוב יותר.

"זה בדיוק מה שקרה".

אז מה אתה כל כך אוהב בעיתונות? למה אתה רוצה לחזור?

"אני אוהב את האקשן. הייתי חייל קרבי, שיריונר, והחלטתי שאני רוצה ללמוד משחק בבית צבי -

אולי לא קיבלתי מספיק אהבה כשהייתי קטן, אני זקוק לאהבה ולהכרה, כמו כולנו. שיחקתי בתיאטרון, עבדתי כעורך משנה באיזה עיתון, ואז רם אורן הביא אותי ל'ידיעות אחרונות'. הספר שלי עכשיו הוא על אנשים שמחפשים אהבה בעולם ללא אהבה. האהבה בתקשורת מזויפת: אוהבים אותך כל עוד אתה בעל כוח. ברגע שאתה עוזב זה נגמר. 

יש לדעתך מכנה משותף לכל העיתונאים? הצלחת לפצח את נפשו של העיתונאי?

"אני לא יודע אם יש מכנה משותף, יש עיתונאים טובים ויש לא טובים. אבל אני לא ממליץ לאף אחד להתחתן עם עיתונאים, כי הם מעוניינים רק בעצמם. הם לא באמת יודעים להקשיב. עם הקואוצ'ינג למדתי להקשיב. רעייתי אמרה לי: אבל ירמי, אמרתי לך את זה כל השנים, אז אמרתי לה: כן, אבל לא הקשבתי לך. חוץ מזה שעיתונאים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. אנחנו צריכים ללמוד לצחוק על עצמנו".