"רק הד הרים": סיפור מאת יצחק קרונזון
"מה עלה בגורלם של רוב האחרים איני יודע. רובם של אלה שעדיין חיים, יצאו, מן הסתם, לגמלאות. בפגישת המחזור הם בודאי סיפרו על המוצאות אותם, אבל אני כאמור, לא הייתי שם"
רק הד הרים
שלשום בבוקר הגיע אלי דואר אלקטרוני מאורי דוב (דלת בשורוק ובית דגושה). הוא הצטער להודיע לכולנו כי חברתנו דליה רביד נפטרה, וכי היא תובא למנוחות בקיבוץ דליה (נפגשים בחדר האוכל ביום ששי, 26 במאי בשעה 11 לפני הצהריים).
לפני כמה שנים נכנסתי לרשימת מקבלי הדואר האלקטרוני של אורי דוב. הוא למד איתי בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה בבית הספר העממי "השילוח" בחיפה, ופרש לא מכבר לגמלאות. הוא מבלה עתה חלק ניכר מזמנו בליקוט של סיפורים, בדיחות, טריוויה ותמונות ובמשלוחם לכל קרוביו, חבריו ומודעיו. את דוב לא ראיתי בחמישים השנה האחרונות.
"בכוונה לארגן כנס בוגרים" (בני כתתו של קרונזון, 1950)
אני זוכר שהוא נולד בשנת 1939 על סיפונה של אנית מעפילים שהייתה בדרכה לארץ, שהוא גר עם הוריו ברחוב כנרת, שאביו היה נהג משאית של מכבסה, וכי ידע להקיש על שיניו בעיפרון ולהפיק תקתוק מלודי שזוהה על ידו כפתיחת האופרה
"וילהלם טל" מאת רוסיני. כמדומני שעם תום לימודינו המשותפים בבית הספר העממי, הוא פנה לבית ספר מקצועי בבת גלים, ולמד שם מכונאות או חשמלאות. פעם אמר לי מישהו כי הוא עבד עד לפרישתו באחת מן התעשיות הבטחוניות שמדינתנו התברכה בהן.
לפני שנתיים, הוא כתב לבני כתתנו על הכוונה לארגן כנס בוגרים. אינני זוכר בדיוק איך גילה ומצא את כולנו, אך זוהי כמובן מטלה לא מסובכת בעידן התיקשורת האלקטרונית. נראה שרעיון פגישת המחזור מצא חן בעיני רבים מבני הכיתה, שהתחילו בהתכתבות ערה שעסקה בענין העיתוי והמיקום של האירוע.
כפי שקורה בחילופי דואר אלקטרוני, נשלחים העתקים מן התכתובת גם לכאלה שאינם משתתפים בעשייה ובארגון, וכך מצאתי את עצמי במרכז ההכנות. מן ההתכתבויות התברר לנו, כי בת כתתנו דליה רביד החליטה להיות המארחת של האירוע, שנועד להתקיים בתיווכה בבית ההארחה של קיבוץ דליה. ההתכתבות עסקה גם בהוצאות (70 ש"ח לנפש) ובסידורי התחבורה (שהרי אחדים מאיתנו אינם נוהגים ולכמה מן האחרים אין מכוניות).
בגלל התחייבויות קודמות נבצר ממני להשתתף בכנס ההוא. אבל מן הדו"חות ומן התמונות שהופצו לכל מכותבי הדוא"ל של אורי דוב למדתי שהיה שם יפה ומרגש. היות שעברו ששים שנה מאז ראיתי את רוב המשתתפים לא הצלחתי לזהות רבים מהם בתמונות. התכתבתי שוב אלקטרונית איתו ועם דליה רביד והם סיפקו לי את רוב המידע החסר.
כמדומני שהחלפתי עם דליה שלושה או ארבעה מכתבים אלקטרונים, שבהם הזכרתי לה את המורה גניה, את המורה לזמרה קופיקו, את המורה להתעמלות סמבאי ואת פסטיבל המחולות שהיה נערך בדליה לפני שנים רבות. התלוצצנו על כך שדליה גרה בקיבוץ דליה אבל לא נכנסנו לפרטים אישיים או אחרים.
*
על מדרגות האבן יושבים 32 ילדי כיתה ה' בבית ספר "השילוח", (שהיה אז מעין סניף של בית הספר "גאולה" הסמוך), עם המחנכת גניה אבוביץ. זהו הגיל בו הבנות גדולות יותר מהבנים. רוב הילדים הם בני משפחות יוצאות מזרח אירופה. רוב ההורים דוברים עברית עלגת, גרועה בהרבה מזו של ילדיהם. צלם ששכרה הנהלת בית הספר מתכונן לצילום. השנה היא 1950. השואה לא עברה כאן. מלחמת העצמאות שפגעה באחת מן הילדות שהתייתמה מאביה, כבר הסתיימה לפני שנה ומתחילה להשכח מן הלב של יתר הילדים.
הבנים עסוקים בכדורגל, והבנות ברצועות הסנדלים התנכיים שחדרו לאפנת ההנעלה ובקליעת קישוטים למחזיקי מפתחות מחוטי פלסטיק צבעוניים. לפני כחודשיים היה כאן השלג הגדול, אך עכשיו הגיע האביב ועוד מעט יתחיל החופש הגדול. העתיד נראה ורוד. ברחוב הפועל תפתח בריכת שחיה חדשה וכולנו נלך לשחות בה כל יום. בקולנוע מאי יציגו את "שבע כלות לשבעה אחים" והפועל חיפה תנצח את קבוצת פנרבחצ'ה מאיסטנבול 1:3.
הילדה שאותה נשאתי לאשה לפני חמישים שנה מציצה בצד ימין בין שני ראשי ילדות. (שניים מתוך ארבעת נכדינו מבוגרים היום בהרבה מן הילדים שבתמונה). דליה קוגלר שתקרא בעתיד דליה רביד, יושבת ראשונה משמאל בשורה הרביעית. כולם אוהבים את הילדה הנקיה והחייכנית שהיא גם התלמידה הכי טובה והזמרת הכי מוכשרת. היא בודאי לא חושבת על על כנס המחזור בשנת 2009 ועל מה שיקרה אחריו.
היא גרה עם הוריה ברחוב אלכסנדר זייד, בהמשך של רחוב עקיבא, ואביה הוא פועל דפוס. את שעורי הבית היא תכין הערב בכתב יד נקי וברור, ואם יהיה לי מזל היא תתן לי להעתיק ממנה את הפתרונות של תרגילי החשבון. היא תהיה מורה לתנ"ך בבית הספר התיכון האיזורי של הרי אפריים, תזכה בתואר דוקטור לפילוסופיה ותכתוב ספר המבוסס על עבודת הדוקטור שלה, העוסקת ביואב בן צרויה שהיה רק גיבור משני, כשם שהיא גיבורה משנית בסיפור הזה שאין בו גיבורים ראשיים.
אורי דוב עומד ליד ילד שיהיה פרופסור למתמטיקה בטכניון. יש שם ילדה יפה שהיא בתו של שמש בית הספר, ואחד שיהיה פעם דובר חברת החשמל. אני יושב בשורה הראשונה ומחזיק בכדורגל שלנו כפי שהחזיק בו השוער של "מכבי" תל אביב אברהם בנדורי בתמונה שראיתי בעיתון "ספורט לעם". שבוע אחר כך, כשהמורה גניה תעבור ברחוב, יטוס הכדור שנבעט לעבר השער ויפגע בכוח בחזה הגדול שלה. היא תחרים את הכדור ותחזיר אותו רק כשנגיע לכתה ז'. כך ייצא, שבכתה ו' נשחק כדורגל בכדור טניס שעוד יישאר לנו.
מה עלה בגורלם של רוב האחרים איני יודע. רובם של אלה שעדיין חיים, יצאו, מן הסתם, לגמלאות. בפגישת המחזור הם בודאי סיפרו על המוצאות אותם, אבל אני, כאמור, לא הייתי שם. אורי דוב יידע בודאי טוב יותר.
כשקבלתי מאורי דוב את הידיעה, עניתי לו כפי שהרגשתי וכפי שמתבקש ממי שאבד בגיל שבעים ואחת חברה לספסל הלימודים. לא ידעתי למי מלבדו לכתוב, היות שלא ידעתי דבר על משפחתה של דליה (מלבד הסיפור שלה עם יואב בן צרויה אותו גיליתי באינטרנט ועליו כבר כתבתי ).
דליה קוגלר, לא היו רבות כמותה אף כי לא התראינו ששים שנה, צר לי עליה מאוד. אחר כך הוספתי גם קטע משיר של רחל, שלמדה אותנו המורה גניה, ושדליה קוגלר שרה במסיבת הסיום של כתה ו:
"עברו שנים, הועם הפז
פסגות הפכו מישור
רק הד הרים צלול ועז
רק הד הרים עתה כאז
זכור אזכור".
הבוקר הגיעה תשובה מאורי דוב. הוא העביר את ההודעה שלי לבת כתתנו חוה אונגר (גרניט) שהיתה חברה קרובה של דליה קוגלר ונפגשה אתה לפני מותה. חוה בקשה למסור לי שאין אמת בטענתי שלא התראינו שישים שנה, כפי שכתבתי. היא זכרה כי לפני כשבעה חודשים, ב-2 בנובמבר 2010, נערכה במוזיאון הארץ בתל אביב קבלת פנים לרגל הופעת ספרי "כי מנגד תראה", ודליה, למרות הקשיים שהיו לה, נסעה לשם במיוחד מקיבוץ דליה. כשניגשה אלי לברך אותי לא הציגה את עצמה ואני לא הכרתי אותה. היא לא רצתה להטריד יותר וחזרה מאוכזבת אל הקיבוץ.
ניו יורק, 30 במאי 2011
יצחק קרונזון, קרדיולוג ישראלי ידוע וסופר, חי בניו יורק. ספרו, "כי מנגד תראה", יצא ב-2010 בהוצאת "עם עובד".
לפנייה לכתב/ת 
