לעוף רחוק: פרק מספרו של גונן נשר

"לעוף כמו בוב בימון" הוא ספרו הראשון של גונן נשר, כְּבַד-שמיעה מלידה, שלמד לכתוב הרבה לפני שהתחיל לשמוע. מרבית הסיפורים עוסקים בעד כמה משפיע היעדרו של אחד החושים - במקרה שלפנינו חוש השמיעה - על היכולת להיות מאושר? האם תיתכן שמיעה אחרת של הדברים, של העולם - שמיעה שלמעשה הומצאה ונבראה בידי אדם כְּבַד-שמיעה, או כפי שהגדירוֹ אחד ממכריו: "דפוק באוזן"?

"מה קרה בחדר הלידה הזה?" (עטיפת הספר)

גונן נשר, בן 43, נשוי ואב לשניים. עורך וסופר צללים במקצועו. זוכה פרס רמת גן על רומן ביכורים לשנת 2010.

מתוך הספר

אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות ההוא, העצוב כל כך, לא רמז לכך. אולי רק העצב או התוגה המרחפים סביב בחודשים האפורים שבין ינואר למרץ. אז העננים כבדים וכבדה גם האדמה, כבדות הרגליים.

מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחד, שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית חולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור. כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת כתוב עליה תעודת לידה. אפילו עץ אורן ניטע על שמי, שתיל מחטני, שבוודאי כבר צמח וגדל לעץ גבוה, רחב וגדוש אצטרובלים, שיורה מחטיו החומים והדקים אל הקרקע, ולא רק אותם אלא גם צנוברים שקליפתם קשה כאבן ופִּריים רך וקשה בו זמנית, שכילד אהבתי לאכול אותו בצורתו הטרייה, הבתולית, וכמבוגר אהבתיו יותר בגרסתו הקלויה, המוקפצת על מחבת, כתוספת קריספית חמה ופציחה בקערת סלט ירוק או על מצע חומוס גס.

מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם להסתגרותם של קפלי האוזניים, עור התוף, הקונכייה ושערות השמע שלי? ואולי לא המולת חדר היולדות היא שהחרישה אותי, אלא דברים שהתרחשו זמן רב קודם, בחדר המיטות של אבא ואמא, חדר הסתדרותי-פונקציונלי, מסוג חדרי המוֹטֶלים המופיעים בציוריו של אדוארד הופר, ואולי דווקא מחוצה לו, בעולם הנשקף כתמונה ריאליסטית מבעד לחלון, או בסלון, במטבחון, במרפסת עם ריבועי הבטון המפוספס, בשבילי ההליכה שמחוץ לישוב, בשדות הרחבים, בארץ, ביבשת, ביבשות אחרות, בימה, בכדור הארץ, בגלקסיה.

מתתי בחורף אלף תשע מאות שישים ושמונה ולא היה זה מוות מהסוג הקונבנציונלי, של הפסקת נשימה וחידלון הלמות הלב, ולא מוות מהסוג שמכריזים עליו בחדרים דחוסים והיסטריים של מחלקת טיפול נמרץ. וגם לא מוות מדכא, חולני, כמו בסדרות טלוויזיה עם רופא בחלוק ירקרק ומחסום-פה ומשקפיים טלסקופיות ונעלי קרוקס, המכריז ביובש, בעצם שואל את הסובבים אותו, סניטארים ואחיות ומרדימה: אתם רושמים?

• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

שעת המוות תשע אפס אפס בבוקר. זה גם לא היה מוות הֶרואי בפשיטת קומנדו על בית של מבוקש בסמטאות עזה או מעבר לים, אלא מוות שהוא האַאוּטסיידר של מקרי המוות, של אדם שעודו חי, בועט ומזיין, רץ ומרים משקולות, מתגלח ונצרב במי קולון, נושם ומריח וטועם ומוצץ ומקיא ולועס ויורק ומשלשל ומדמם וכואב, אולי רואה קולות, מדמיין אותם, חולם אותם, מנחש, מהמר, תוהה, מפנטז צלילים, אבל לא שומע כלום, ממש כלום, ושום מכשירי שמיעה, שום אביזרי עזר דיגיטליים, אנלוגיים, מודרניים ככל שיהיו, לא יפיחו חיים בצורה הזו, המעוותת.

אומרים שאלף תשע מאות שישים ושמונה היתה שנה מדהימה. באוויר הדליל של גבהי מכסיקו סיטי התקיימה אולימפיאדה. בשעה שבע וחצי בבוקר קם בוב בימון האמריקני ממיטתו, דידה לעבר חדר השירותים, השתין, צחצח שיניים, ירק קצף של משחת שיניים מהול בדם חניכיים, עיסה את לחייו בקצף גילוח בעזרת מברשת בעלת ידית עץ מעוגלת, אחר כך התחרט, שטף את פניו במים והלך לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של הכפר האולימפי.

על שולחן הפורמייקה הארוך אפשר היה למצוא כל מה שאנשים צריכים לארוחת בוקר. ביצים קשות וצלוחית זיתים ועגבניות פרוסות ומלפפונים שלמים וכיכר לחם לבן וקנקן חלב ושניים-שלושה סוגי גבינה רכה או קשה ותרמוס גדול עם קפה ומלבן חרסינה מחולק לסוכר ולסוכרזית, וכמובן מלח, פלפל, קערת נירוסטה לשאריות, מתקן נירוסטה למפיות נייר.

בוב אכל לאט, כמעט ולא דיבר עם האנשים שחלקו עמו את השולחן, חברי המשלחת האמריקנית. השעה היתה שמונה וחצי בבוקר. חצי שעה מאוחר יותר, בשעה שבה מתתי, העולם כבר לא היה מה שהיה עד אותו רגע. אחרי שבוב סיים לאכול הוא קם בחופזה, מישהו החווה בידו תנועה של הֵי, יש לך לכלוך בזווית הפה. בוב קפא על מקומו, מלמל התנצלות, רכן לעבר הנירוסטה עם המפיות וניגב את זווית הפה. עכשיו, כשהשפתיים שלו היו נקיות, הסתובב בוב, דחף את חבילת המפיות אל כיס האימונית ופנה לעבר היציאה מחדר האוכל.

חצי שעה לאחר מכן נחת בוב על החול הלח שבמתקן הקפיצה למרחק, בלב לִבה של זירת המשחקים האולימפית, אסטאדיו אולימפיקו אוניברסיטאריו. בז'ארגון של עיתונאֵי הספורט, זו היתה נחיתה מושלמת. בוב התרומם וניער את החול מהמכנסיים שלו. את מה שהרגיש באותו רגע סיפר שנים מאוחר יותר בתכנית הטלוויזיה של ג'וני קרסון: רעש מחריד ומִספר לא ברור.

הרעש המחריד היה זעקת ההתפעלות של 80 אלף הצופים שהתייצבו כבר בשעה שבע וחצי בבוקר באצטדיון, והמספר היה המספר על לוח התוצאות: שמונה מטרים ותשעים סנטימטרים.

באותה שנה ניצח אדי מרקס הבלגי בג'ירו ד'איטליה, ובבית החולים המרכזי של מילאנו נולד תינוק יפה בשם פאולו מאלדיני, אחד הגברים היפים ביותר שנראו על מגרשי הכדורגל.

באולמות הוצג 'הבוגר' בכיכובו של דסטין הופמן, שמימש פנטזיה של כל הבחורים הצעירים כששכב עם אשה מבוגרת ממנו, אן בנקרופט, אולי סימן לגורל שלי, שהתרחש כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בפרשת אהבה עם לבורנטית נשואה, בת ארבעים, ממעבדת הביולוגיה של בית הספר התיכון שלמדתי בו, פרשה שנמתחה על פני תשעה חודשים, כמו היריון תקין, בבתי מלון ואכסניות זולות בשעות הצהריים החמות, כמו שוד לאור היום, והסתיימה בהודעה טלפונית עם קול יבש וצרוד מרוב בכי שאמר, בוא נגמור את זה, אני מפחדת ממנו.

ומבין כל הדברים האלה, מכל הלידות והמיתות והרציחות והשיאים האולימפיים

וסרטי הפולחן ותקליטי הויניל והמהפכות והאבדן וההתחדשות והטכנולוגיה וכל העולם, וכל החיים, מה, מה נחת על גג בית החולים בשכונת הדר הכרמל, ירד בזריזות של לוליין בסולם הברזל, נעצר, הניף מעלה את חלון הזכוכית הגדול, הזדחל ברווח שבינו למשקוף העץ הפוצע, נחת על הרצפה, הביט ימינה, הביט שמאלה, חיפש את השלט שמורֶה על חדר הלידה, דילג במדרגות, דחף את דלת הכניסה למחלקה -

דלת עץ כבדה, דו כיוונית, בעלת חלון עגול כמו עין קיקלופ - עבר בין החדרים, דחף ראשו והציץ, נדחה על ידי אחיות חמורות סבר, מופתעות מן הנוכחות הזרה, עד שהגיע אל חדר מותי, חדר מספר עשרים ואחד, שם זיהה מייד את אמא שלי, התעלם ממבטים שאמרו, אבל מי הרשה לך, אבל איך נכנסת הנה, התקרב במהירות לעבר המיטה, הדף את הסניטר שניסה לעכבו, הפיל מגשית נירוסטה עם כפפות גומי חד פעמיות וצמר גפן ספוג דם ושלייה, ואז נעצר, עמד בצד המיטה, סמוך לברכיה של אמא, וסינן, זה לא תינוק, זה שד, זה לא תינוק, זה שד.

"לעוף כמו בוב בימון", מאת גונן נשר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 208 עמ'.