הראשונה בארץ: שרה ילדה תאומות עם לב מושתל
כשלשרה אילן נאמר בגיל 14 שבגלל מחלת הסרטן לא תוכל להרות, היא איבדה את הרצון לחיות. לאחר שבגופה הושתל לב של גבר נוצרי, החליטה להיות המושתלת הראשונה בארץ שיולדת. על התאומות שהביאה לעולם סיפרה ב"ידיעות אחרונות"
כששרה אילן רוצה להקניט את גל, בעלה, היא שרה לו: "לא לשחק עם לב של גבר." במקרה שלה השורה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת. בחזה של שרה, בת ה,33- פועם לב של גבר. קראו לו איגור ז'אבין, נוצרי ממוצא רוסי. אמן של שיפוץ רהיטים עתיקים שנפטר בפתאומיות בגיל 49 ואלמנתו תרמה את איבריו.
השליחות - לעודד תרומת איברים
לפני כעשרה חודשים היא עשתה היסטוריה. שרה אילן היא האישה הראשונה בישראל שילדה כשבגופה פועם לב מושתל. בהיסטוריה הרפואית היא מושתלת הלב החמישית בעולם שילדה תאומים.
האם היא הראשונה שילדה תאומים עם לב של גבר? אין לדעת. מינו של התורם אינו מופיע ברישומים הרפואיים מפני שלא הוא קובע את הצלחת ההשתלה.
בדירתם בבית-אל, בין ספרי קודש לצעצועי תינוקות, העבודה רבה. התאומות נועה (ראשי תיבות של "ניסים ונפלאות עשה השם(" ורינה אמנם לא זהות, לא ביופי ולא באופי, אך כשהאחת פוצחת בסירנה גם השנייה בוכה.
שרה וגל הציבו לעצמם שליחות ומטרה - לעודד תרומות איברים בישראל, וכשמזמינים אותם להרצאות בכל רחבי הארץ הם אורזים את שתי הבנות ויוצאים איתן לדרך.
"עד עכשיו הציגו מושתלים ואמרו 'הנה, האנשים האלה קיבלו חיים ונשארו בחיים,' ועכשיו הנושא עלה מדרגה," מסביר גל. "מציגים את שרה כאישה שקיבלה חיים, נשארה בחיים ואף נתנה חיים, שייתנו חיים לדור הבא".
זה היה הריון בסיכון גבוה. "הגיניקולוג שלי, ד"ר דוד זכות, הסביר לי שהוא לוקח סיכון גדול בכך שהוא עומד להיות הרופא הראשון בארץ שמיילד מושתלת לב," אומרת שרה. "הוא היה בקשר רצוף עם שני רופאים מתל-השומר ועם קולגות מהעולם. כשהתברר שאני נושאת תאומים הרופאים לא ממש ידעו מה לעשות.
"הם קראו מאמרים מחו"ל על מושתלות לב שילדו, אבל אצבעות של כף יד אחת הספיקו כדי למנות את מספר מושתלות הלב שילדו תאומים. הייתי המקרה הראשון בארץ, ולא ידעו איך לאכול אותי. בהתחלה עוד נתנו לי סיכוי ללידה רגילה מפני שההריון היה תקין והרגשתי נהדר".
אבל בשבוע ה26- היא אושפזה בהר הצופים בגלל סימנים ראשונים של רעלת הריון. בשבוע ה,32- כשהסימנים החמירו, הובהלה לניתוח קיסרי. גל עמד מחוץ לחדר הניתוח, יחד עם הוריה, וכשנולדו הבנות - במשקל 1.950 ק"ג ו1.450- ק"ג - הוא מיהר לצלצל לפרופ' ג'יי לביא שהשתיל לב לאשתו.
"כל משתילי הלב ברחבי העולם מנסים לשכנע מושתלות לא להיכנס להריון בשל הסיכון, גם לאם המושתלת וגם לעובר," אומר פרופ' לביא, מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא, "אבל שרה, מפגישתנו הראשונה, התגלתה כטיפוס מיוחד. כשאמרתי לה שעליה לדאוג לבריאותה ולאריכות חייה היא שאלה אותי 'מה זה חיים? חיים זה להביא חיים, אם אני לא יכולה להביא ילדים אין לי חיים.' הבנתי שלא אוכל לעצור בעדה."
"הרגשתי שאין טעם לחיים"
מאז שהיא זוכרת את עצמה חלמה שרה להיות אמא. הוריה, יהודית (פיזיותרפיסטית) ואפרים (מנכ"ל עמותה) הביאו לעולם שבעה ילדים, והיא, הבת הראשונה אחרי שני בנים, עזרה בגידול ארבעת הקטנים ממנה. "בכל פעם שאמא גילתה לי שהיא בהריון הייתי מאושרת," היא אומרת בעיניים נוצצות.
כשהייתה בת שנה הבחינה אמה שבטנה נפוחה, וסדרת בדיקות הובילה לאבחנה קשה - גידול סרטני בכליה. כשהתגלו הגרורות, לא נתנו לה הרבה סיכויים לחיות. בבילינסון היא עברה כימותרפיה, הקרנות וניתוח כריתת כליה.
"אני לא זוכרת ששאלתי למה שוב נוסעים לבית חולים, למה שוב דוקרים אותי ומכאיבים לי, ולמה השיער נשר," היא מספרת. "זו הייתה המציאות שלתוכה גדלתי. לימים, כששאלתי למה יש לי צלקת כזאת גדולה בבטן, הסבירו שהיה לי פצע עם מוגלה ולא עשו מזה עניין.
"העבירו לי מסר ברור שזה היה ונגמר, והגישה החיובית של הוריי דבקה בי. הם אמרו 'נכון, היה לך גידול והרגליים שלך כואבות, אבל למרות הכאבים את תלכי,' ובזכותם אני מה שאני."
כשהייתה בת שלוש עברה המשפחה מפרדס-חנה לביתאל, ושנתיים לאחר מכן התבשרו הוריה ששרה אמנם הבריאה, אך עליה להישאר במעקב.
"בדיעבד התברר שנתנו לי כימותרפיה עם תרופה שהייתה אז חדשנית, אדריאמיצין, שעלולה לגרום לנזק בלב," היא מסבירה. "כיום, בגלל החשש מתופעות הלוואי, נותנים אותה בכמות מזערית.
"במשך שנתיים הייתי בריאה ופעילה, עד שבכיתה ג,' במהלך רכיבה על אופניים, התחלתי להתנשף בעליות. ערב אחד, במקלחת, אמא ראתה שהרגליים שלי נפוחות ומיד רצה איתי לרופא שביישוב, ד"ר מתי ארליכמן, כיום מנהל מיון ילדים בשערי צדק.
"הבדיקות הצביעו על ירידה בתפקוד הלב, ואני זוכרת שהמילה 'אדריאמיצין' הושמעה שוב ושוב. הקשר היה ברור. הפגיעה בלב פגמה בתפקוד הכליה האחת שנותרה לי, ועקב כך הצטברו נוזלים בגוף. עשו לי ניקוז ושוחררתי הביתה אבל בכיתה ח,' בשיעורי ההתעמלות, כבר היה לי קשה לזוז. הרגשתי שהבטן הנפוחה שלי קופצת איתי בכל תנועה, וחברות שלי אמרו בצחוק שאני בהריון. ככה המשכתי, עם ניקוזים ותרופות".
בגיל ,14 כשכבר דובר על אי ספיקת לב, היא שאלה את הקדריולוג אם תוכל להרות - ותשובתו השלילית הייתה חד-משמעית. "לקחתי את זה קשה מאוד," היא מתכווצת. "ביני לבין עצמי הגעתי למסקנה שאם לא אוכל להביא חיים אז אין טעם לחיים. לא התכוונתי להתאבד, אבל התחלתי לזלזל בלקיחת התרופות.
"לא הסכמתי לפגוש פסיכולוג, העדפתי לחלוק את המחשבות שלי עם מדריכות מהאולפנה ומתנועת הנוער 'אריאל' ועם חברות. באותה תקופה, באקט דבילי של מרד גיל ההתבגרות, גם שרפתי את תמונות הילדות שלי ללא שיער, וכיום אני מצטערת על כך."
"מי יתחתן עם אישה חולה?". שרה, גל והתאומות (צילום: אלכס קולומויסקי)
התמוטטות הגוף
בתיכון במעלה-אדומים היא התבלטה במשחק ")תמיד הייתי המצחיקנית וראיתי את העתיד שלי על הבמה,(" ובמסגרת השירות הלאומי טיפלה בילדים נכים בגן שיקומי בלוד.
"עבדתי מסביב לשעון, עד שלקיתי ברעלת של תרופות ואושפזתי ועברתי את הצנתור הראשון בחיי. בשנה השנייה עבדתי כמדריכה לנערות בסיכון שהוצאו מבתיהן, השתתפתי בחוג הדרמטי של בית-אל, ובמקביל נרשמתי לקורס הדרכה טיפולית במכללת 'בית חם' בירושלים."
שם, במכללה, היא הכירה את גל אילן, כיום בן ,39 מנהל אשכול בעמותת שק"ל לבעלי צרכים מיוחדים ומטפל בפסיכודרמה. "הדימוי העצמי שלי היה אז בגובה השטיח," היא מודה. "מי ירצה להתחתן עם אישה חולה שאולי לא תוכל ללדת? כשחברה שאלה אותי מה דעתי על גל, אמרתי שאני בעד, ואותה חברה הודיעה לו שאם הוא יזמין אותי לצאת אני לא אסרב. כשגל צילצל אליי הוא הלך על בטוח. שפן", היא שולחת אליו חיוך שובב.
"שפן"? הוא מתחזה לנעלב. "אני דווקא חושב שהייתי אמיץ מאוד. שרה לא הייתה צריכה להושיב אותי לשיחה גורלית שבה תספר לי על מחלתה. ראיתי שמדי פעם היא נעדרת מהכיתה. כשהקשר בינינו הפך לרציני הלכנו ביחד להתייעץ עם רופאים ועם רבנים. שאלנו איזו איכות חיים תהיה לה ואם היא תוכל להביא ילדים."
"זה כל מה ששאלת"? היא מצחקקת. "אתה למדת את התיק הרפואי שלי ברמה של דוקטורט. אתה מכיר אותו אפילו יותר טוב ממני"!
"נכון," הוא מאשר. "כולם אמרו ששרה צעירה ובריאה, שאם היא תקפיד לקחת את התרופות לחיזוק הלב ותעשה כושר היא תוכל לחיות עד 120 וגם ללדת. דווקא מפני שקיבלנו מידע מרגיע ההלם היה כל כך גדול כשהיא הידרדרה כל כך מהר למצב שהצריך השתלת לב דחופה".
הידרדרות חדה ומהירה
בגיל ,25 חמישה חודשים אחרי שהתחילו לצאת, עמדה שרה מתחת לחופה והזוג הצעיר שכר אשקובית בבית-אל. "מיד אחרי החתונה הודעתי לרופאים שאני רוצה להרות. ביקשתי לעבור לתרופות שלא מסכנות את ההריון, ושלושה חודשים אחרי ההחלפה הרגשתי ירידה בתפקוד," היא מספרת. "כנראה שהלב שלי לא אהב את התרופות החדשות. ההידרדרות הייתה חדה ומהירה, כמו כדור שלג שאי-אפשר לעצור אותו. שנה אחרי החתונה כבר הייתי בן אדם שונה לגמרי. לא בן אדם, סמרטוט."
"לילה אחד שרה דחפה לי מרפק, העירה אותי ואמרה 'תראה, אפילו הציפורניים שלי כחולות.' היא הייתה כחולה וקפואה," גל מתאר. "רצנו לרופאת המשפחה בביתאל, ד"ר יהודית מדז'ינסקי, שאבחנה פרפור פרוזדורים. טסנו למיון ואיפסו לה את הלב באמצעות שוק חשמלי. הפעם הראשונה הייתה טראומטית עבורי, אבל מהר מאוד האשפוזים הפכו לשגרה. פעם בשבוע הבאתי אותה למיון, תקעו לה מחט בלי הרדמה, מילאו ארבעה בקבוקים בנוזלים שנוקזו, ויאללה - הביתה. היא זחלה למיטה, ואני זחלתי לעבודה".
"הרגשתי שכל הגוף שלי בוגד בי," היא ממשיכה. "לא יכולתי לעמוד על הרגליים, הושיבו אותי בכיסא גלגלים, במשך שנה וחצי יצאתי מהמיטה רק כדי לנסוע לניקוז דחוף בבית החולים. נגמרתי כשראיתי איך גל חוזר מהעבודה ומתחיל לבשל, לשטוף, לכבס. הכל הוא עשה. גם מבחינה כלכלית היה קשה. הפסקתי לעבוד, ועוד לא הייתי מוכרת בביטוח הלאומי כנכה".
כשהרגישה שהיא נגמרת החליטה שרה לשחרר את בעלה. "ריחמתי עליו," היא מסננת. "חשבתי שהוא אשכרה נדפק. התחתן עם אישה בריאה, רצה להקים איתה משפחה שמחה וקיבל סחבה. אמרתי לו 'לך, מה אתה עוד עושה פה"'?
אבל גל לא הלך. "לא התרגשתי מהצעקות שלה," הוא מחייך. "לא הייתה לי שום כוונה ללכת או לוותר. אמרתי לשרה 'את אשתי, יש לנו אמונה בקדוש ברוך הוא, ואנחנו נתמודד ביחד ונתגבר."'
"יש לך לב"!
לפני כשש שנים, באחד מעשרות האשפוזים, הסתמן השינוי. "עמדתי במסדרון ופתאום עבר לידי אחד הרופאים וזרק אליי כבדרך אגב 'תגידי, חשבתם על השתלת לב'? חשבתי שאני נופלת," היא מגחכת. "רציתי לשאול אותו 'תגיד, חשבת על כוס קפה? ככה אתה מציע לי את זה'? אבל מרוב הלם לא יצאה לי אף מילה מהפה.
התנגדתי להשתלה בתוקף. מושתל לב הצטייר בעיניי כשבר כלי וטענתי שגם בלי השתלה כבר הגעתי למצב הזה. הרופאים הסבירו לגל שרק השתלת לב תציל אותי, ואז התנהלה בינינו שיחה מאוד טעונה, שבסיומה ערכנו מעין חתונה שנייה. גל אמר לי 'אני רוצה את הביחד, אני לא רוצה בלעדייך' והבטחנו זה לזו שאנחנו ממשיכים ומתמודדים".
את ביקורם הראשון אצל פרופ' ג'יי לביא משחזר גל בחיוך רחב. "הוא שאל את שרה 'למה באת'? והיא אמרה 'אני לא יודעת,' אז הוא אמר לה 'צאי, סעי לביתך, ותחזרי אליי כשתרצי שאני אשתיל לך לב.' כשיצאנו מחדרו הוריה ואני היינו חסרי אונים.
"היא פחדה מההשתלה ופחדה שעם לב מושתל לא תוכל להרות, והסברנו לה שהיא צעירה ושכל החיים לפניה. אחרי שבוע של שטיפת מוח חזרנו לפרופ' לביא ושרה אמרה לו 'אני רוצה שתשתיל אותי.' הוא הסביר שכדי לקבל לב שרה צריכה להיות מספיק חולה ומספיק בריאה. חולה - כדי להזדקק להשתלה; ובריאה - כדי לעמוד בניתוח.
"לפי הנתונים של שרה - סוג דם ומשקל - היא הוצבה ברשימה במקום ה40- ברשימת הממתינים להשתלה, והבנו שמדובר בעשר שנות המתנה. עם זאת, נאמר לנו שבמקרה של הידרדרות חריפה היא תוקפץ לסטטוס 1 ותוצב בראש הרשימה."
זה מה שקרה שבועיים וחצי לאחר מכן. "באחד הערבים, כשישבתי ליד מיטתה, שרה אמרה 'אני רואה שחור' ואיבדה את ההכרה. תוך דקה היא הועברה מהמחלקה הפנימית לטיפול נמרץ לב, והועמדה בראש הרשימה."
משפחתה רצתה להטיס אותה לסין כדי לקנות שם לב, אך בדקה ה,90- בערב שבת, התחולל המהפך. "עזרתי לרופא לנקר לה את הבטן," מספר גל, "ואחר כך ישבתי לידה והתפללתי 'קומי אורי כי בא אורך.' פתאום נשמעה דפיקה בדלת, והאחיות קראו לי החוצה. ראיתי את הרופאות מתקרבות מקצה המסדרון, ורק כשהן היו במרחק מטר ממני נפל לי האסימון.
"רצתי למיטה של שרה ובישרתי לה 'יש לך לב, את הולכת להשתלה,' והיא, בשפתיים כחולות, סיננה 'צלצל לאמא שלי, בלעדיה אני לא עושה שום דבר.' צלצלתי אל אמא שלה, אבל בגלל השבת היא לא ענתה. היא ישבה בביתה עם חברות מהיישוב שבאו לנחם אותה בשעות הקשות. כולם היו בטוחים שזה הסוף."
רק אחרי שקיבלו אישור רב לנסיעה בשבת ירדו כולם לתל-השומר. "הניתוח החל בחצות," מספר גל, "אחרי שעתיים הלב הגיע מרמב"ם, ובשבע בבוקר פרופ' לביא יצא אלינו עם חיוך גדול ובישר לנו ששרה בדרך להתאוששות. הלב החדש מיד החל לעבוד, והשיפור המהיר הסתמן בכל התחומים."
שנתיים של הפריות
כבר בשבוע הראשון, כששרה עוד הייתה מורדמת ומונשמת, גל ביקש לדעת מי התורם. על פי החוק, הקשר בין הנתרם למשפחת התורם יכול להיווצר רק אם זו האחרונה מעוניינת. כשמרכז ההשתלות הארצי הודיע שמשפחת התורם תשמח להכיר את הנתרמת, גל הזמין לביתם את טניה רוז'נסקה היהודייה, אלמנתו של איגור ז'אבין.
"איגור היה איש טוב, וזה לא משנה איך הוא מת," מספרת האלמנה בעברית רצוצה. "זה היה עצב גדול והסכמתי לתרום הכל. לקחו ממנו לב, כליות, רשתיות, כל מה שיכלו לקחת."
שרה ידעה שרק שנה אחרי ההשתלה אפשר להעלות על הפרק את נושא ההריון, "וכך היה," היא קורנת. "בדיוק ביום השנה התחלנו בטיפולים במחלקה להפריה חוץ גופית בהר הצופים בניהולו של פרופ' אריה הורביץ.
הרבה אנשים שאלו אותי 'למה את עושה את זה? למה את לוקחת כל כך הרבה הורמונים? למה את לא נותנת לגוף שלך לנוח וליהנות מהעובדה שאת סוף-סוף בריאה'? ולא הבנתי את השאלות האלה. ראיתי מול העיניים שלי רק מטרה אחת, להיות אמא, ועניתי: 'עברתי השתלת לב כדי להיות בריאה, ואם אני בריאה אז הייעוד שלי בחיים הוא להביא ילדים."
לא קצת מוגזם?
"אני יודעת שזה נשמע מאוד לא פמיניסטי, אבל כמי שנלחמה על חייה ועל המקום שלה כאישה אני אומרת בפה מלא: התפקיד הראשון שלי בחיים הוא להביא ילדים. מה זה רחם? זה כלי שמכיל, ואם הכלי שלי הוא חלל שאני לא ממלאת אותו ולא עושה איתו כלום, אז בשביל מה החלמתי מהסרטן ובשביל מה עברתי את ההשתלה? כדי להיות שומדבר?
"אמרתי לריבונו של עולם: אני אלך לטיפולים הקשים ביותר ורק אתה תחליט אם ומתי ואיך זה יקרה. אני מתחייבת לעשות הכל, לא לוותר ולא להרים ידיים - ואתה זה שתחליט אם לפתוח לי שערי שמים".
במשך שנתיים היא התייסרה בהפריות מבחנה. "בכל פעם שקיבלתי תשובה שלילית פרצתי בבכי גדול, התאבלתי על האובדן", היא מספרת, "אבל פתחתי סידור או ספר תהילים, והתפללתי מעומק הלב. יש נשים שאחרי התשובה השלילית לוקחות הפסקה. אצלי זה היה להפך, התשובה השלילית מילאה אותי באדרנלין ודירבנה אותי להמשיך.
"כך התנהגתי גם בהפריה הרביעית שהניבה הריון, שהסתיים בהפלה טבעית. האמנתי שאלוקים יעזור לי להגשים את ייעודי ואת חלומי.
"במקביל, נרשמנו לאימוץ. יש סגולה שמי שמגדלת ילד שזקוק לבית תקבל ילד בביתה, ברחמה. בהפריה השישית נקלטתי, וכשהאולטראסאונד חשף שני שקי הריון, גל ואני בכינו מהתרגשות. גל אמר לי 'יש שכר לפעולתך.' אחר כך צילצלתי לטניה, אלמנתו של איגור. הבטחתי שאודיע לה כשאני בהריון."
זמן קצר לאחר הלידה הגיעה טניה לביתם. "היא נישקה את הבנות ואמרה שהיא מרגישה כמו הסבתא שלהן," אומרת שרה. "אין לי בעיה שתהיה להן עוד סבתא, אני אסירת תודה. אם טניה לא הייתה מאשרת לקצור את הלב של איגור, אין סיכוי שהייתי שורדת, וגם הן לא היו באות לעולם. התרומה שלה הולידה משפחה ואושר נפלא." בהמשך עלו שרה וגל, עם שתי הבנות, לקברו של איגור בחיפה.
"יש לי כרטיס אדי"
מאז הלידה פועלת שרה להגברת המודעות לתרומת איברים. "אפילו לי יש כרטיס אדי," היא מנופפת בו, "מפני שאין מצווה גדולה מהצלת נפש אחת מישראל. גם רופאים חרדים מאמינים שזו מצווה. אחרי מותנו כולנו נהיה רימה ותולעה, ולכן אסור לנו להתעלם מההזדמנות להציל חיים."
שרה כבר חזרה למשרה חלקית כמורה לדרמה ולמדה ליצנות רפואית בתקווה לסייע לאנשים חולים באמצעות הומור. "אני חזקה, מלאת אנרגיה ושמחה," היא מכריזה. "כדי לצאת לטיול אני יורדת ועולה שלוש פעמים. בפעם הראשונה מורידה את העגלה שלהן, אחר כך מורידה את נועה, אחר כך מורידה את רינה, ולפעמים אני חייבת לעלות את שתי הקומות בפעם הרביעית בגלל ששכחתי את המוצצים."
ילדים נוספים?
"הייתי רוצה, הרי חלמתי על משפחה גדולה, אבל לא אעשה דבר שיסכן את חיי. יש לי אחריות על בנותיי ואני רוצה להיות להן אמא בריאה. נקבל החלטות אחרי שנתייעץ עם רופאים ועם רבנים."
תספרו לבנות על הלב של איגור שמעניק להן אהבה של אמא?
"ברור שנספר להן על איגור, הוא חלק מאיתנו, וזה לא סוד," אומרת שרה, "אבל האהבה נובעת ממני".
לפנייה לכתב/ת 
