הדימויים צמחו למגדלים: על ספרו של אשר רייך
מעטים מדי הבחינו בעובדה שאשר רייך הוא מהכותבים המובהקים של השירה התל-אביבית. דרך תחבולה ידועה של מטפוריזציה אורבנית, הוא מדמה את העיר לספר שירה
אשר רייך, המפרסם בימים אלה את ספר שיריו ה-15, מוכר לקורא הישראלי משלל זוויות. כמשורר אהבה, מהלך שאותו הבליט בספר שיריו הקודם "השחיין המהיר של הרגש" (זמורה-ביתן, 2010), שעליו זכה בפרס רמת-גן לשנת 2011. כמשורר של שירת המצב הישראלי: בעקבות מלחמת יום הכיפורים (למשל בספר שיריו השלישי "תמונת מצב" הקיבוץ המאוחד, 1975), ומאוחר יותר בעקבות מלחמת לבנון והאינתיפדה. וגם כמשורר המשרטט בחמת זעם, אך לא פעם גם בגעגוע, את העולם החרדי שאותו עזב בנעוריו ואת דמויות הוריו.
"ימים עכבריים התרוצצו סביב כפסוקי דזמרא" (עטיפת "חור בגרב")
בספר הנוכחי שב המשורר לתיאור תהליך החניכה אל העולם החרדי המאיים בשיר בעל הכותרת האירונית-אקטואלית לכאורה "והרי חדשות ילדותי ועיקרן תחילה":
"בעומק ענניה הירוקים של ירושלים/ שעדיין רובצים כתנינים בחופי שמיים,/ חבויה צמר גפן ילדותי, שנטפה לי/ כחלב מנר את תמצית זיכרונותיי:/ ימים עכבריים התרוצצו סביב כפסוקי/ דזמרא. הייתי כל מה שלבשו חושיי, לבשו/ מחשבותיי. לבשתי לשון שהשחירה את/ קולותיי, וחלמתי על מילים לבנות כמשעולֵי/ ישועה./ משפחתי הייתה תולדות מֵי מריבה ואדמה/ שהתבשלו להן בסיר המרק./ אבי היה איש של מי תהום./ אמי אדמה שמתחממת מהר מדי./ ואני גדלתי בתוך סחרחורת ויום החליק סכין צמאה/ על צוואר-לילה ודם השינה פרץ בַּכל/ עד שמורות נשמתי".
מעבר למערך הרמיזות המקראיות (למשל, סיפור מי מריבה מספר במדבר) נשים לב לשניוּת המתקיימת כמעט בכל הצירופים. הרעננות של הירוק בענני ירושלים עם האיום התניני; התרגשות והתעוררות החושים והמחשבות אל מול הסייגים השחורים שהוטלו עליהם; היידיש והארמית השחורות והעברית שמילותיה לבנות, לשון הקודש אבל גם החולין הנשאפת והמושיעה; הסכין - סכינו של המוהל, המאכלת של אברהם, כלי השחיטה של תרנגול הכפרות - המרחפת מעל לראשו ולצווארו של הילד המבועת, אך גם הגאולה שבחיתוך חבל הטבור הקושר אל העולם החרדי והמחריד.
וההורים: אמא שהיא אדמה, כלומר חיים אבל גם אדמת לבה רותחת ומסוכנת, אדמת מוות. אבא שהוא גם מים עמוקים, מי חיים, שורשים המגיעים לתהומות אבל גם איש המעמקים האפלים, המאיימים. והחתימה בדימוי "שמורות הנשמה". לא שמורות העיניים אלא הדלתות השומרות על הנשמה, אשר בהיפרצן הילד לא יהיה עוד מי שהיה. ואולי הטריטוריה של העולם החרדי היא שהייתה השמורה שממנה התאווה לפרוץ, שמכלאה השתוקק לצאת אל המרחבים.
חוקיות של משחק קלפים
משוררים בני דורי הכירו ואהבו את הצד האקספרימנטלי של שירת רייך, שבא לידי ביטוי בשירי "חפיסה חדשה" (עם עובד, 1983) או במחזור השירים "ארכימדה" מתוך המבחר "סדר השירים" (ספרית פועלים, 1986). בספרים אלה הראה המשורר שליטה מרשימה במבנים השיריים הארוכים בכותבו מחזורים המושתתים על חוקיות של משחקי קלפים (בשיר "שלישיות" בתים בתלת-טור בשיר "חמישיות" בתים בני חמש שורות וכו'); או בכ"א פרקי "ארכימדה" שם בכל חלק נוספה שורה, במבנה מדורג.
מי מאיתנו שאוהב שירים על אודות יצירות מתחום האמנות הפלסטית - סוגת ה"אקפראסיס" הנודעת - יכול היה לטעום ממנה בספר שיריו העשיר "עבודות על נייר" שם כתב שירים על יצירותיהם של אל גרקו, סזאן ואחרים. בקריאה בספרו הנוכחי של אשר רייך הייתי רוצה להדגיש גם את שיריו התל-אביביים. דומני שמעטים מדי הבחינו בעובדה שרייך הוא מן המובהקים במשורריה של העיר הזאת. אביא במלואו את השיר "תל-אביב היא ספר", הנוקט בתחבולה הידועה של מטפוריזציה אורבנית בפתחו את תיאור העיר במקביל לדימויהּ כספר שירה.
נתן אלתרמן עשה זאת באמצעות האנשתה כאישה מסורקת לאחר מעשה האהבה ("שדרות בגשם"). דוד אבידן בחר לתארה כגופה שנשמתה עולה ממנה לעבר רקיע לבן ("הרחובות ממריאים לאט"). רוני סומק הסריט בה מערבון ("7 שורות על פלא הירקון"). אשר רייך הולך ברחובותיה כמי שמדפדף בספר. הוא עושה את חשבון שנותיו ושנותיה, מתחקה אחר השתנותה ואף תוהה על עתידה ועל עתיד תושביה, משורריה:
"אנו קוראים את העמודים הראשונים,
את רחובותיה הראשונים הנקראים
על שמם של מלך אנגלי, גנרל אנגלי
ובכלל קוראים ברגלינו את הדפים הראשונים
בספר העיר: מבנה הרחוב, שורת הבתים.
הפיתולים חשובים יותר מהבנת המקום.
עם הזמן העובר אנו מבינים את תולדות העיר
שנפרשו על פני רחובותיה. הספר הוא העיר.
רחובותיה הם שירים. בתיה – מילים בשירים.
הדימויים צמחו למגדלים. המטאפורות הן נתיבים.
תמונות שעומדות על תילן הן גשרים.
תל-אביב היא ספר שכרסו הולכת ומשמינה
עם השנים. זקני העיר הן אותיות פורחות בעיר.
בעוד מאה שנה אם יהיה אדם קורא,
הוא יחפש אותו מתחת להריסות,
והמילים יהיו טביעת רגליים
בעפר, כסימן למעשי האדם".
בשורות הסיום שלעיל יש משהו מנימת הפרידה שעוטפת חלק משירי הספר. בשיר "ראיית הנולד" מספר המשורר על משחקי המחבואים שהוא משחק עם המוות בהסתתרו ברחם או ליד השד ש"העניק לי מזון חי". בראותו קבר שאלמונים חפרו לו, והוא לפי מידותיו, שוב הוא מבקש להימלט אל הרחם. השיר נוקט בדרך משכנעת בניגודים הידועים בין רחם לקבר ובין חלב-שד לאדמה.
לעומת זאת בשיר "חבלי הלידה של מותי" גדֵלה האינטימיות עם המוות וגם מערך
הדימויים מתרענן כדי לקבל ולהשלים בטבעיות עם המיתה הכפויה. אביא כאן את שני בתיו המסיימים שבהם , כך נדמה, מתעצבת נימה חדשה בשירת רייך, סוג של עצב המהול באירוניה תוך ניצול השנינה לעטוף את התוגה הכוססת:
"אני מודע לעובדות החדשות:/ זו השנה הראשונה שחבל הטבור/ של מותי הולך וגדל להגיע – / באין רואים המוות לוטש בי/ מאה ועשרים עיניים. אני בעדינות/ מנגב את האבק מכל עיניו.// מתחת שמי הקטשופ משתרע שדה עגבניות/ ולחץ דמי ממריא. הרחק מלפניי משתרעים/ שדות החרדל, הזעתר והנענע./ אלה התבלינים האחרונים של חיי./ מי שיחיה את מותי, יראה כמוני את יופייה/ של שמש תחתיות". ניכר שהחתימה היא ניסיון לשכנוע עצמי שהמוות, ככלות הכול, אינו נורא כל-כך. ומה עוד נותר למשורר ולנו?
"חור בגרב", מאת אשר רייך. הוצאת הקיבוץ המאוחד - סדרת ריתמוס, 93 עמ'.
