קוראים לי שי, ואני לא הולך להופעה של דילן

השבוע הבנתי, באופן סופי, שאני כבר בנאדם מבוגר. וזה קרה באותו שבריר שנייה שבו החלטתי לוותר על ההופעה של בוב דילן. מה קשור? הרכב נחמד. עוד לא מימש את הפוטנציאל שלו.

ובחזרה לענייננו: מהרגע שבו חובב המוזיקה המצוי עומד על דעתו, הוא נתון למרותה של דיקטטורת הטעם הטוב. אותם קלגסים אכזריים שקובעים עבורך מה ראוי ומה בזוי. מתי האהבות שלך הן ראש לאריות, ומתי מומלץ להעלים ראיות. ואתה מקשיב להם ללא ספקות, תוך עמידת דום מתוח.

• עוד עדכוני מוזיקה ותרבות בעמוד הפייסבוק שלנו
  

נכון, עם השנים תעצב טעם משל עצמך. ובמקרה שלי, אפילו תתגייס לשורות הקלגסים, יא בן זונה. ועדיין, הקול הזה, צליל הבון-טון, ה-מה שנכון, יוסיף להדהד לך עמוק בתוך התנוכיים. ואתה תגיד לעצמך, אני שולט בזה. ולא תעביר מיד שיר כשפוליס יתנגנו לך בשאפל ומישהו בסביבה יזהה - חלילה - את העדות המפלילה לטעם ההמוני שלך. ובכל זאת, בכל זאת, בכל עת שבה אלבום פלוני יוכתר כמאסטרפיס בידי כותב אלמוני ממקומון בשרון, אתה תרוץ כמו משוגע כדי לצרף אותו לדיסקייה, לפנתיאון. ואתה תסבול בכל אחת מ-12 הרצועות האולטרה-אלטרנטיביות שלו, רק כדי לנסות ולגלות את סוד הקסם שנחבא ממך. ואז תישבע לעצמך שזאת הפעם האחרונה שבה אתה מקשיב לקאנון מהמקומון שבשרון, רק כדי ליפול שוב בשבי הסופרלטיבים בעיתון.

בוב דילן. חשוב ומשפיע, אבל, אלוהים, הקול הזה! (צילומים: Gettyimages) 

ועכשיו לנמשל: אם יש אמן שמייצג לטעמי את דיקטטורת הטעם הטוב בדרך הטהורה ביותר, הרי הוא עונה לשם צימרמן-דילן-גאון הדור-אלוהים. מאז ראשית שנות השמונים מסבירים לי, באותות ובמופתים, שאני צריך לאהוב אותו. שאני חייב להעריך אותו. שאני מוכרח להעריץ את הצל המתוק שלרגליו. ואני מנסה. בכל פעם מחדש. רוכש כל אלבום. קונה כל מחמאה. ומחכה למשיח. אבל משיח לא בא, הוא רק מאנפף.

רגע רגע. לפני שאחשד פה בפרובוקציה זולה, הנה כמה מחמאות בתפקיד אקמול. אין לי ספק בחשיבותו של האיש, בהשפעתו הדרמטית על המוזיקה המודרנית. ובכישרון הכתיבה יוצא הדופן שלו. אבל מה לעשות שבתוך חדרי הדל, כשאני לבד מול הרמקולים ומול הגורל, אני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל לצלוח אלבום שלם של האיש מבלי להתאמץ. יכול להיות ש- "Oh Mercy" שובר את המשוואה הזאת. בכל זאת, דניאל לנואה. ויש לי גם חיבה ל-"Infidels" (רואים? אני מכיר! אולי בכל זאת יש בי משהו).

הרולינג סטונס בברזיל. הקהל מרוקן את עצמו במרקאנה

אבל בתמונה הכוללת, וזאת חת'כת תמונה, במקרה של דילן, אני מעדיף להישאר

מחוץ לתמונה. וכן, הייתי בהופעה "האיומה" בבריכת הסולטן (תודה, בוב, על שהיכרת לי את טום פטי). ובהופעה "המעולה" בפסטיבל הבירה בחיפה (את גולדסטאר כבר היכרתי עוד קודם). ואני בהחלט ער למלאכת הפולחן סביב האיש, שמסוגל להעביר הופעה שלמה עם הגב לקהל, או תוך עיוות מוחלט של הלחנים המקוריים שלו.

אבל מה לעשות, אני שמרן. אוהב ללכת להופעה ולדעת מראש - במידה רבה של ודאות - שלא הולכים להשתין לי על הראש (מה שאגב קרה לי, מילולית, בהופעה של הרולינג סטונס באצטדיון המרקאנה. לא בגלל ג'אגר, אלא בגלל חוליגנים ביציע). וכשעוד מדובר באמן שגם בגרסת האולפן לא ממש מוציא אותי מגדרי, אלא רק מדעתי (זה הקול, חברים. הקול המונוטוני, הצורמני. זה הכל), החלטתי לוותר הפעם מראש על התענוג.

נכון, מיום ליום הן מתגברות, שאלות ה"מה, אתה לא הולך לדילן? אין מצב. אתה?". אבל אני עומד בפרץ. לעזאזל, קוראים לי שי, ואני לא הולך להופעה של בוב דילן. ואני יודע. תביעה קיבוצית, מטעם מכתיבי הטעם הטוב באשר הם, הולכת ומנוסחת נגדי ברגעים אלה ממש. אבל אני כבר כל כך לא שם. אני שי החדש.