ינץ לוי מספר על "דוד אריה" ועל הכתיבה

סנסציה היא מילה זרה כמעט לגמרי לשוק הספרים הישראלי, בפרט בספרות הילדים והנוער. על רקע מנומנם למדי פרץ הסופר ינץ לוי עם סדרת ההרפתקאות של דוד אריה (זמורה ביתן) והפך, באופן מרשים למדי, לסנסציה. עם פרסום הספר הראשון בסדרה, "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה", ב-2007, זכה לוי לחיבוק גדול מצד הקהל והביקורת.

סוג של "מינכהאוזן" בן ימינו. הדוד אריה (עטיפת הספר)

ההרפתקאות המשונות והמופרכות, אותן מספר הדוד לאחייניו, מתרחשות במקומות בדיוניים וגדושות בגוזמאות ברוח עלילותיו של הברון מינכהאוזן. אך לוי הצליח להעניק חיות רבה לדמותו של הדוד ולחלץ אותה מהתבנית המסורתית, להטעין את הספרים באווירה עכשווית ומשעשעת ולספק - גם בספר הרביעי בסדרה, שראה אור לאחרונה - חוויה מבדרת ממדרגה ראשונה.

מעט מאוד גברים הכותבים לבני נוער פועלים כיום באופן סדיר. לוי פרסם שני רומנים קודם לכתיבתו לילדים, עסק בתרגום, בכתיבה עיתונאית ובעריכה. הצלחת הסדרה באה לידי ביטוי במכירות, בביקורות אוהדות ומעמיקות, בהמלצת הסדרה לפרויקט מצעד הספרים של משרד החינוך, ובציון לשבח מטעם מוזיאון ישראל על איוריו של יניב שמעוני לספר הראשון. גולת הכותרת היא בחירתו של לוי כזוכה הראשון בפרס הספריות הציבוריות לשנת 2010.

חלם להיות צייר

בילדותו נהג לוי לצייר ואף חלם להיות צייר, אך משגילה את הכתיבה לא יכול היה להפסיק. ואילו הכתיבה לילדים החלה בתאונת עבודה חיובית, לדבריו. "במהלך בייביסיטר שעשיתי על האחיינים שלי, אחת מהן בכתה בכי מר מרוב געגועים להוריה. שום הסבר או שכנוע לא עצרו את שטף הדמעות ורק כשפלטתי מפי את המשפט האקראי: 'את רוצה לשמוע איך דוד אריה נתקע פעם על ענן?', היא הרימה את ראשה ואמרה: 'כן.' האחיינית ואחיה התלהבו, וחזרתי הביתה בשלום.

לוי. "אני חלק ממסורת של מספרי סיפורים" (צילום: אלון סיגווי)

"בפעם הבאה שביקרתי אותם הם דרשו הרפתקה נוספת של דוד אריה. וכך גם בפעמים הבאות. לבסוף החלטתי לכתוב את ההרפתקאות הללו כי מצאתי שאני מאוד נהנה לספר אותן והאחיינים נהנים להקשיב להן".

כאמור, הדמיון בין הרפתקאותיו של דוד אריה לאלו של הברון מינהכאוזן (לפחות בכל הנוגע לספר הראשון), מאפשר לזהות את הספרים כחלק ממסורת של סיפורי גוזמאות. אך לוי טוען כי לא חשב על מסורת כשיצר את דמותו של דוד אריה. "עד היום אני מאלתר את כל ההרפתקאות בעל פה בלי תכנון מראש, ורק אז אני כותב אותן. אם היית שואל את דוד אריה, הוא כמובן היה אומר שאני רק לבלר של הרפתקאות שהוא חווה.

"אבל אני כן רואה את עצמי כחלק ממסורת של מספרי סיפורים. ככזה אני יודע שמוטמעים ומופנמים בתודעה שלי מסרים, מחשבות, אידיאות, וגם בתהליך יצירה לא מתוכנן הם באים לידי ביטוי. בקריאה בספרים אפשר למצוא משמעויות ורבדים שונים, אבל כמספר סיפורים אני משרת את הסיפור.

"כמובן מרגע שהעולם של דוד אריה הפך לסדרת ספרים, אז יש נאמנות לדמות. ההתפתחות של הסדרה נובעת בעיקרה מעיקרון מאוד חשוב ביצירה עבורי: לא לדעת, לתור מחוזות לא מוכרים, ללכת בשבילים לא בטוחים, להפתיע את עצמי ולהבין שבעצם אני בעיקר לא יודע לכתוב את הרפתקאות דוד אריה, כי מה שידוע לי הוא בסך הכל מה שכבר נכתב".

לגלוש עם הדוד

האש דולקת ברשת (עטיפת "הרפתקאות הדוד אריה במדבר השוויצרי")

השימוש במדיומים עכשוויים תרם לפופולריות של הסדרה, אולם לוי מצביע על כך שלא מדובר במהלך שיווקי. "כסופר אני מחפש אחר שבילים של יצירתיות, וכמי שרואה עצמו כסעיף קטנטן במסורת של מספרי סיפורים, אני מחפש אחר המדורה שסביבה מתקבצים האנשים שחפצים לחוות ולגלות איתי את הסיפור. את האש כבר כיבו מזמן, אבל הדליקו במקומה את המחשב, את הטלוויזיה, את האינטרנט. לכן אני הולך אל 'המדורות' האלה ומספר את הסיפור שלי גם בהן. ולכן דמותו של דוד אריה במרכז, כי הסיפור במרכז העניין".

"אתר הרפתקאות דוד אריה," הוא מוסיף, "נועד להרחיב את עולם הסיפורים אל מחוץ לכריכה. אינטרנט הוא מרחב אינטראקטיבי והאתר מעודד קריאה, כתיבה ויצירתיות. הדיאלוג סביב הסיפור הופך למשמעותי יותר כאשר הקוראים יוצרים משהו בעצמם; הם נעשים מעורבים באופן אישי. המפליא הוא שמדי חודש נכנסים לאתר הצנוע של דוד אריה אלפי ילדים מרצונם החופשי: קוראים, כותבים, מציירים, עונים על חידונים סביב ספרים. לשמחתי זה גם מאפשר לי ולדוד אריה קשר תמידי עם הקוראים".

הקשר מוכיח את עצמו וגם ספרו "סיפורי איש היער", עיבודי מעשיות על צמחים שאיירה ליאורה גרוסמן, הפך גם הוא לרב-מכר ומתהדר באתר דומה. לוי, שעובד כעת על רומן חדש למבוגרים, קיבל לאחרונה והוכרז כסופר הבית של הוד השרון. משמעות הדבר כי הוא יערוך מפגשי סופר בכל בתי הספר בעיר, יעסוק בעידוד קריאה ופינה בספרייה העירונית תיוחד לספריו וליצירות של ילדים.

"זו זכות גדולה שמתאפשרת לי, ואני מודה על כך," הוא מספר בהתרגשות. "אני חושב שככל שממלאים את העיסוק בקריאה בחיים, במפגשים, בדיאלוג, ברעיונות מקוריים אבל משמעותיים - הילדים עשויים לגלות שספרים מלאי חיים, מלהיבים, מרגשים ומשמעותיים. הכוונה שלי היא ליצור דיאלוג משמעותי סביב כתיבה וספרות עם ילדים ומורים".

הרצינות שבה מתייחס לוי לקריאה מעוררת הערכה ועל כן חשוב לו לשמור על עניין מחודש בכל ספר, כדי שהילדים לא יתאכזבו. "כתיבת סדרת ספרים היא אתגר גדול מאוד. מצד אחד צריכה להישמר הנאמנות לדמות ולעולם שלה. מצד שני הדבר הנורא מכל הוא התחושה שממחזרים ספרים כדי לסחוט את הלימון. לכן אני מחפש תמיד תחושה של גילוי, של דבר מה חדש שמעמיק לכיוונים חדשים".

איך אתה מסביר את ההצלחה של הסדרה?

"הספרים נוגעים בפער הטעון שבין בגרות לילדות. דוד אריה עצמו מגלם בתוכו את הניגוד הזה. מצד אחד הוא מבוגר, מצד שני יש בו רוח ילדותית, התלהבות מתפרצת מסיפורים ומהרפתקאות וסדר עדיפויות מנוגד לעולם המבוגרים.

"צריך להבין שילדים חווים את הפער הזה, את הקונפליקט שבין בגרות לילדות, בכל יום מימי חייהם. רק ילדים מבינים כמה הקונפליקט הזה קשה ואבסורדי, גם אם לא יוכלו לנסח זאת במילים. והספרים מספרים סיפורים הומוריסטים שנוגעים בפער הזה".

דמותו של דוד אריה מבוססת על דודו של אביו, ולוי טוען כי דמותו הציורית נחרתה בזיכרונו. "הוא היה די דומה לדוד אריה שבספרים: ארבע שערות על הראש פחות או יותר, משקפיים עגולים, כרס, שלייקס. הוא היה צובע את שיערו הקלוש בבלונד או בסגול". יחד עם זאת, במפגשים הרבים שהוא עורך עם ילדים, לא פעם המורות מופתעות שהוא עצמו אינו דומה לדוד, בעוד הילדים אינם מצפים לכך. כמי שעוסק רבות במפגשים, יש לו דעות מוצקות לגבי עתידו של הספר וחשיבות מפגשים עם ילדים.

"אם אנחנו מדברים על ספר במובן של ניירות כרוכים, אז אין ספק שאנחנו על סף שינוי גדול. אישית אני מרגיש שניחוח של ספר חדש הוא ריח של יער כרות ודבקים כימיקלים, ואני שמח על המעבר לספר הדיגיטלי. גם ברור לי שעידן הסיפור לעולם לא יגיע לקצו. לנצח יהא הסיפור. הערוץ או המדיום עשויים להשתנות, אבל הרצון של אנשים לחוות חוויה רגשית ושכלית שחושפת פן בנפשם לא יידע שובע".

אתה חושב שיש הבדל בן דור הילדים-הקוראים כיום לדורות הקודמים?

"אני לא רואה הבדל מהותי. יש שקוראים, יש שאינם קוראים. צריך לזכור שקריאה היא מאמץ גדול בגילאים צעירים. אם ילד פותח ספר, מתאמץ ומתקשה והספר משעמם אותו, הוא עלול לאבד אמון בחפצים האטומים האלה. אבל לילדים מוצע היום היצע אינסופי של תכנים ודרכים להעברתם. זה יוצר אנדרלמוסיה. מערכת החינוך אינה יודעת כיצד להתמודד כי היא אחוזה בעבותות האנכרוניזם. והשאלה החשובה היא איך מתנהלים לנוכח השינויים המתמידים הללו.

"המצפן שלנו צריך להיות הסיפור כחוויה שחושפת פן מעמיק בחיינו, ולא משנה אם מדובר בשיר, קליפ, סרט, טלוויזיה, טלפון נייד, מחשב, ספר דיגיטלי או מנייר. אנחנו צריכים לצייד את הילדים בשאלה האם החוויה האמנותית שמוצעת להם חושפת פן מעמיק".

עוד הוא מציין כי בהתחלה, מפגשים עם ילדים היוו עבורו תיקון רגשי.

"אף פעם לא אהבתי את בית ספר מסיבות רבות. הכניסה חזרה לבית ספר כאדם מבוגר לוותה בתחילה בפרפורים בלב. לפתע תחושות המחנק מהילדות הרימו ראש. אבל היום אני במקום אחר והמפגשים עם הילדים חשובים לי כי הם מרחב של סיפורים.

"הרגעים שבהם אני והילדים מצויים בתוך סיפור הם מופלאים. מעבר להנאה שבזה, הילדים גם מגלים בצורה כזאת שסיפור הוא דבר נפלא ושבספרים מסוימים ישנו הדבר הנפלא הזה. והחשוב מכל: אני משתדל להראות לילדים במפגשים שהאפשרות ליצירה, ליצירתיות בכלל, נגישה להם; שגם להם יש סיפורים לספר. אני מאמין שעולם שבו אנשים ממשים את היצירתיות שלהם הוא עולם טוב יותר".