טולסטוי: הסב החורג של הספרות העברית
מה עלה בגורלו של טולסטוי, שעל ברכיו גדלו טובי הכותבים העברים? ברוסיה, מסתבר, הוא כבר נשכח כליל. חיים פסח על האל הקדמון שכונן את ספרותינו, והוחלף על ידי הטראש
נדמיין לנו מפנה אחר בתולדות הציונות: נניח שבמאה ה-19 גלי עלייה גדולים היו מגיעים לארץ דווקא מארצות מערב אירופה: מאנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה, וביניהם עשרות רבות של סופרים, משוררים ומתרגמים, מאנגלית,צרפתית, ספרדית ואיטלקית.
אלו יכלו להנחיל לנו, לפני יותר ממאה שנים, את הספרות הקלאסית המכוננת בתרבויותיהם. כך היו לנו כבר אז, כל מחזות שייקספיר, הרומנים של דיקנס, השירה של ביירון ושל וורדסוורת', לצד רונסאר, רבלה, לופה דה וגה, דה גונגורה וגם: דון קיחוטה של סרוונטס במלואו, דנטה אליגיירי, פטררקה - ועוד בעברית, מתורגמים מהמקורות עצמם. אלו היו מודלי המופת לנגד עיניו של כל כותב מתחיל. ברור שכל פניה של הספרות העברית היום היו שונות לחלוטין.
טולסטוי. הספרות העברית החדשה גדלה בצילו (צילום: GettyImages)
אבל כך קרה שהדי-אן-איי של הספרות העברית החדשה, היא הספרות הרוסית הגדולה. מיטב המשוררים והסופרים שנולדו ברוסיה, הביאו לנו את אוצרות הפרוזה והשירה הרוסית בתרגום עברי. וכך, בשנים הקריטיות של התרבות העברית החדשה, היא עוצבה על פי אמות המידה של הרוסית. מכאן שהמשוררים והסופרים העבריים הראשונים, אימצו את טולסטוי - ולא את שייקספיר או דנטה כאמת המידה שלהם.
בספרו המאלף (ולמעשה, עבודת הדוקטור) של יעקב בן-ישורון: "השירה הרוסית והשפעתה על השירה העברית", מביא המחבר עשרות דוגמאות של שירי משוררים עבריים המקבילים לשירים רוסיים, החל מהמאה ה-19, ובין אלו גם הקבלות בוטות בין שירים של ביאליק לשירים של נקרסוב, לרמונטוב, פושקין ורוסים אחרים.
דון קישוט פינת פרישמן
זה לא שלא היו גיחות לספרויות אחרות, מרבינדרדנת טאגור של פרישמן, ועד ל"כלבא דשמיא" של טשרניחובסקי ו"דון קיחוטה" המקוצר של ביאליק, אך כל אלה היו בשוליים. העיד על כך פרישמן עצמו, באחד ממכתביו בו הוא מספר על ההתרגשות שאחזה בסמולנסקין כשראה במו עיניו את המחזה "איתיאל הכושי" - הלא הוא "אותלו" - שהיה אז התרגום הראשון של שייקספיר לעברית:
"הוא, כמו שיכור משמחה קרא: ניצחון! ניצחון! נקמה נעשתה היום בבריטנים. הם לקחו את כתבי הקודש שלנו ואנחנו ניקח את שייקספיר שלהם!".
גן הילדים העממי של הספרות העברית החדשה גדל בצל היצירות הגדולות של דוסטויבסקי, צ'כוב,לרמונטוב וטולסטוי, לצד מחזותיו של אוסטרובסקי ו"ילקוט שירת רוסיה" של שלונסקי וגולדברג.
עטיפת "אנה קארנינה" בעברית (הוצאת "עם עובד"). אכן בלתי נשכחת?
פעם שמעתי סופר ישראלי ותיק מספר שכשהיה שומע בילדותו את הצירוף "אמא רוסיה",
היה בטוח שזו אמא אחרת שלו, וובאשר ליצירות הספרות הגדולה של אירופה - אלו הגיעו כשהגן החדש כבר עמד מעוצב ומגובש.
הבכורה כבר ניתנה, ולכל האחרים ניתנו השאריות. רק עכשיו עדיין מתרגמים חלק נוסף של "בעקבות הזמן האבוד", ורק לפני כעשרים שנה תירגמו את "דון קיחוטה" במלואו. יצירות המופת של רבלה ושל סטרן הגיעו אמנם כבר לפני כמה שנים, אבל כבר לא הותירו שום רושם מכונן.
מעל לכל ריחף טולסטוי, כמו איזה אל קדמון. אפשר לומר עליו שהוא מעיין סבא-רבא של הספרות העברית החדשה.
יצירות של טולסטוי היו מהתרגומים הראשונים של פרוזה רוסית לעברית. "אנה קרנינה" הידועה, זכתה בלא פחות מששה תרגומים שונים שנמכרו באין סוף מהדורות. מרבית מיצירותיו תורגמו במהדורות רבות לאורך השנים, מלבד ספרו הגדול "מלחמה ושלום", שתורגם רק פעם אחת, ויצא מאוחר יותר בעריכה אחרת. ליידיש, דומני תורגם טולסטוי יותר מכל סופר אחר.
אהוב על העם
נכון שעוד דוסטויבסקי ,שהיה בוגר מטולסטוי בשבע שנים, אחרי שקרא את הרומן "ילדות" - העיר באוזני חברו: "אני מחבב מאוד את לב טולסטוי, אבל לפי דעתי הוא לא יכתוב עוד שום דבר חשוב". ואכן זה מביך לומר, ובכל זאת, גם אחרי שכולם כבר הכירו בגדולתו, טולסטוי לא היה חביבם של הקומיסרים הקומוניסטים.
הם העדיפו את הריאליזם הסוציאליסטי של גורקי, ואת זה ההירואי של "אנשי פנפילוב" .טולסטוי לא היה אף אחד מהם. הריאליזם שלו, המטפיזי-נוצרי, לא תאם את המשטר שנהג להחרים כנסיות. אבל הוא כן היה אהוב על העם, כסמל תרבות, ונגד זה לא היה מה לעשות.
אני זוכר איך היינו קוראים בשקיקה ובלא מעט קנאה, על התורים המשתרכים במוסקבה בלילות החורף הקשים, של אנשים המחכים לאור הבוקר, כשתפתח חנות הספרים ואז יוכלו לרכוש מהדורה חדשה של יצירה של טולסטוי או דוסטויבסקי.
מי לא העריץ אז את התרבות האדירה הזאת, שהיו לה כאלה חסידים. אני זוכר גם רוסים, עולים חדשים, חברים לשמירה בלילות המילואים, ואת ניסיונותיי הכושלים לעורר בהם עניין כלשהו בספרות המקור שלנו. "וטולסטוי ,יש לכם?" היו מקשים, וכנגד השתיקה שלי חותמים את הויכוח :"נו, אז מה יש?"
כן, כך זה היה, אבל מאז חלפו כמה שנים. "היום", כך כותבת נטשה פרובה, מבקרת ספרות רוסית ידועה ומיסדת הוצאת "גלאס", "אנשים קוראים בעיקר טראש מערבי. וכמו המערב, נעשנו ממוסחרים מדי. סופרים צעירים ומוכשרים אינם מצליחים לפרסם את ספריהם. הדור הצעיר של הקוראים אינו חשוף עוד לספרות איכותית, ולכן אין לה עוד כל ביקוש".
ידוע שאחד מרבי המכר הגדולים בשנה האחרונה ברוסיה הוא ספר קומיקס שבו כיכבו באטמן-פוטין ומדבדב-רובין. דווקא סופר רב-מכר מערבי מובהק, פאולו קואלו, נמכר ברוסיה בעשרה מיליון עותקים. זאת בוודאי אינה קלאסיקה רוסית. עוד מספר נתונים שעשויים להפתיע: רק שליש מהכותרים המופיעים ברוסיה מדי שנה שייכים לספרות רוסית.
בין 12 ל- 17 אחוז מהרוסים קוראים יותר מספר אחד בחודש. במדינה שבה חיים 144 מיליון תושבים יש רק שלושת אלפים חנויות ספרים. בישראל ,לה רק שבעה וחצי מליון, יש כבר כמעט שש מאות. מכאן שמספר החנויות בישראל גדול פי ארבע, ביחס לאוכלוסיה, ממדינת הסופרים הגדולים. "אנחנו הולכים לטראש", אמרה והתריעה במבקרת הרוסיה.
ומה עלה בגורלו של טולסטוי? ובכן, בנובמבר אשתקד מלאו מאה שנה למותו. התאריך המשמעותי הזה עבר בדממה מוחלטת ברוסיה. הקרמלין לא ציין את העובדה בשום אירוע ממלכתי. מפיקים רוסים של סרט חדש המבוסס על יצירת המופת "אנה קרנינה", לא הצליחו למצוא ממנים והסרט נגנז. נאמר להם על ידי המפיצים שהצעירים הרוסים מעולם לא שמעו על הרומן, ולכן ולסרט כזה לא צפוי שום רייטינג.
אז מה יהיה על אותו סבא-רבא האהוב? אני מציע את ההצעה הבאה: למה שאנחנו, כאן ועכשיו, לא נציע לטולסטוי מקלט ספרותי אצלנו? מעטים יודעים שטולסטוי למד עברית אצל רב רוסי, כך שאפילו אולפן לא נחוץ. אז מדוע שלא יעשה עלייה? לפחות ברמת יצירותיו שנשארות חיות לנצח. מצד שני, כמה אצלנו עדיין זוכרים את טולסטוי, האב החורג של הספרות העברית?
