מדען נשך כלב: עיתונאים מנגה וחוקרים ממאדים
המדענים של המאה ה-21 לא יכולים לדבר עוד בשפת סתרים: מצופה מהם להסביר את תגליותיהם האחרונות בשפה פשוטה - אך מה לעשות שהציבור לא מתעניין והעיתונאים מערימים קשיים? האם הסיקור של מדע בתקשורת הוא משימה בלתי אפשרית? ד"ר אילת ברעם-צברי לא חושבת כך: עם קצת מאמץ, גם מסעודה משדרות תדע לדקלם את הטבלה המחזורית
במערכת היחסים הזאת, שהולכת ומשתנה לנגד עינינו עם עלייתם של כוחות חדשים כמו הבלוגוספירה או עקב מהפך חשיבתי שעוברת האקדמיה ועיקרו הנגשת הידע המדעי שנאסף בין כתליה, עוסק תחום מחקר חדש יחסית ופורח שנקרא "תקשורת המדע" (Science Communication).
מחר, יערך בירושלים "הכינוס השלישי לתקשורת המדע בישראל" שמארגנת ד"ר אילת ברעם-צברי, חברת סגל במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון. הכנס, שמאורגן גם על ידי אביטל בר, דוברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוקדש כולו ל"תקשורת המדע" והוא יכלול דיונים במצב התחום בישראל ובעולם, דיון בעיתונות המדע שפורחת ברשת העברית ועוד.
בראיון ל-ynet, מנסה ד"ר ברעם-צברי להגדיר את גבולות הגזרה של תחום מחקרה. "תקשורת המדע הוא תרגום חדש יחסית ל-Science Communication, התחום שעוסק בתיווך שבין הקהילה המדעית והמדענים לאנשים שאינם מדענים.
התיווך הזה מתרחש בכמה ערוצים: תקשורת ההמונים, "המדיה החדשה", הרצאות, מוזיאוני מדע ועוד. מבחינה כמותית, הערוץ העיקרי שבו אנשים בוגרים מעל לגיל 16 נחשפים לתכנים מדעיים וטכנולוגיים הוא תקשורת ההמונים".
אלא שמתברר כי למרות ריבוי ערוצי ההתקשרות לא המדענים ולא העיתונאים ששים לקחת על עצמם את תפקיד 'המתווך' שבין העשייה המדעית לקורא. "התקשורת לא רוצה בתפקיד הזה ולא מוכנה לאחריות הזאת: 'אנחנו לא מורים' אומרים לנו העיתונאים, 'לא באנו לחנך'", מספרת ברעם-צברי.
"גם המדענים אומרים דברים דומים: 'התפקיד שלנו הוא לא לספר לאוכלוסיה מה אנחנו עושים – בשביל זה יש את מערכת החינוך ואת התקשורת'. כך קורה שכולם מתנערים מאחריות – ומפנים אצבע מאשימה למערכת החינוך. אני שואפת לצמצם את הפער הזה שבין מדענים לעיתונאים".
במה מתמקד המחקר שלך?
"אני סקרנית לגלות מה אנשים רוצים לדעת על מדע. לא פעם מערכת החינוך והתקשורת ניגשות אל הציבור עם גישה פטרונית: תלמידים צריכים לדעת א', ב', ו-ג' ועלינו להנחיל להם את זה. גישה שכזו נכשלת לא פעם ואני חושבת שכדאי לשאול מה אנשים רוצים לדעת. מחקר אחד שעשיתי עם ד"ר אלעד שגב מאוניברסיטת ת"א בדק למשל את הערכים שאנשים מחפשים בגוגל בנושאי מדע, באיזו מחזוריות הם מחפשים אותם ולמה.
תחום אחר שמרתק אותי הוא האופן שבו מדענים לומדים לדבר עם הציבור. במדעי הלמידה אנחנו יודעים שכשאדם לומד נושא חדש הוא גם לומד לדבר על הנושא הזה, ולכן אם מדען למד במשך כל חייו לדבר על מדע בצורה מסוימת, זה לא פשוט עבורו להתחיל לדבר עליו בצורה חדשה. זה נשמע לא תקין, 'לא בסדר'.
אני רוצה לבחון כיצד מדענים בכל זאת מסגלים לעצמם את המיומנות הזאת ומשנים את הגישה מ'הציבור לא מתעניין ממילא במה שאני עושה' לעמדה יותר פרודוקטיבית".
אבל לפעמים נראה כי הציבור באמת לא מתעניין, שהרי הידע בסופו של דבר פתוח לכולם.
"אני חושבת שיש הבדל בין 'זכות הציבור לדעת' ל'זכות הציבור להבין'. אחד הדברים היפים במדע הוא שמדובר בידע פתוח – אדם גילה משהו במעבדתו והצעד הבא שלו הוא לפרסם את זה כך שמדענים אחרים יוכלו לחזור על הניסוי, להתווכח איתו, להשתמש בו וכו'.
ואכן, הרבה פעמים מדענים טוענים שהמדע פתוח וכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת. זוהי זכות הציבור לדעת, ובאמת אף אחד לא מנסה להסתיר את המידע – אך עדיין נותרה השאלה: האם לציבור יש גם זכות להבין?
תקשורת המדע: כיצד תגיע התגלית האחרונה במדעי החיים לעיתון הבוקר? (באדיבות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים)
גם אם נתעלם מכך שכתבי העת המדעיים לא פתוחים בחינם לכולם, הרי שעדיין מרבית הציבור מתקשה להבין את מה שכתוב במאמרים. והיות שהציבור בארץ ובחו"ל הוא שמממן הרבה מן המחקר הזה, אני חושבת שמן הראוי הוא שתהיה לו האפשרות ליהנות מפירותיו. לא רק בצורה של טכנולוגיה או רפואה משוכללת אלא גם הנאה מעצם הידיעה של ההתפתחויות החדשות.
כדי שזה יקרה, דרושה כמובן השקעה גם מצד המתעניינים ומצד מערכת החינוך, אך גם דרושה השקעה של הממסד האקדמי ושל המדען האינדיוידואל, שצריך לעשות חלק מהדרך הזאת כדי להפוך את הממצאים שלו או שלה למשהו שהציבור מסוגל להבין.
בעולם קיימת תנועה די רצינית לכיוון הזה שמתחילה לראות את האחריות של הקהילה המדעית למפגש עם הציבור הרחב. חלק ממנה נובע כאמור מטעמים של שקיפות, אך אחרים באים מתוך גישה פחות אלטרואיסטית שמניחה שאם הציבור יידע יותר על מדע הוא גם יתמוך בו יותר – למשל בחקיקה בתחום של תאי גזע או במימון.
הדברים עובדים גם בכיוון ההפוך: אם הציבור לא ישמע על הישגי המדע הוא יתהה מדוע כדאי להשקיע בו כסף. הרבה אנשים לא עושים את הקישור בין מדע וטכנולוגיה ולא רואים את הקשר שבין העשייה האקדמית למה שמתחולל בעולם ההיי-טק".
קסאמים או חורים שחורים?
אחת הדרכים שבהן ד"ר ברעם-צברי פועלת על מנת לקדם את התחום של תקשורת המדע בישראל, הוא בניית קהילה של אנשים שעוסקים בדיוק בתחום זה, הן מהזווית האקדמית והן בתחום המעשי. "האנשים כבר קיימים אך הקהילה טרם קיימת והיא צריכה למצוא את הקול שלה כדי שתוכל לעשות שינוי", היא מסבירה."הקהילה הזאת כוללת עיתונאים, כתבי מדע, את מה שמכונה "הבלתי ממוסדים" – למשל בלוגרים, אנשי חינוך, דוברים של מוסדות אקדמאים וכמובן מדענים שהדבר יקר לליבם".
האם סיקור המדע בישראל לא נדחק לעיתים הצידה בגלל סדר היום התקשורתי העמוס?
"כמו בתחומים אזרחיים אחרים, אני חושבת שגם כאן הטיעון הבטחוני משמש כתירוץ להימנעות מעשייה. העורך לא באמת צריך לבחור בין דיווח על קסאמים לדיווח על חורים שחורים, וזה גם לא מה שאנחנו מבקשים ממנו.
אנחנו רוצים להכניס את המדע לשיח הציבורי ולהציע לעורך לחשוב עליו כעל נושא שמעניין את הציבור הרחב ושלא חייב לעוף מהליינאפ בכל פעם שמשהו חדש צץ. והרי העובדה שאנחנו נמצאים במצב בטחוני לא יציב לא אומרת שלא מדווחים כאן כל הזמן על נושאי בידור – להפך: מדווחים יותר ויותר על נושאי בידור, ולכן הטיעון הזה לא מחזיק מים".
מה מצבה של תקשורת המדע בישראל? האם המדענים הישראלים יודעים לדבר אל הציבור הרחב?
"ישנם מדענים שיודעים לעשות את זה מצוין, אבל התחושה שלי, שאינה מבוססת על מחקר כי הדבר טרם נבדק, היא שהנורמות בארץ עדיין לא עברו את השינוי שקרה באקדמיה בארה"ב ובאנגליה. במדינות אלו הממסד האקדמי הבין בעשרים השנים האחרונות כי מוטב לו להתחיל לדבר עם הציבור, להתחשב בדעתו ולערב אותו.
באנגליה תרמה לכך מאוד פרשת הפרה המשוגעת שגרמה למדענים לאבד את אמון הציבור. הציבור תקף את המדענים: 'אתם מספרים לנו א' ואז ב', אתם מקדמים את האינטרסים של מגדלי הבקר' וכו'. כך קרה שהממסד האקדמי הבין שכדאי לו לקחת את הציבור בחשבון ואם להשתמש בקלישאה – לרדת ממגדל השן האקדמי.
השינוי הזה התחיל לחלחל ואנחנו רואים הכשרות למדענים שמלמדות אותם איך לדבר עם התקשורת, הציבור ומקבלי ההחלטות. מחלקים פרסים למדענים שעושים את זה הכי טוב ובודקים מי האוניברסיטאות שמשקיעות הכי הרבה בפעילויות המערבות את הקהילה.
כמעט ואין נוכחות של מדענים שאומרים: 'אני לא מתראיין לתקשורת, כי מי שמתראיין כנראה שאין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו, ומדען מוצלח צריך לשבת במעבדה'".
הגישה "הישנה" הזאת נובעת אולי מכך שמדענים קצת חשדנים כלפי התקשורת?
"הרבה מאוד מדענים חושדים בעיתונאים והרבה מאוד מהם עושים את זה בצדק. חלק מזה נובע מחוויות טראומתיות של מדענים אך חלק אחר נובע מתפיסה לא לגמרי נכונה של תפקיד התקשורת ושל המידע שהיא יכולה להעביר. כלומר, לפעמים מדענים שופטים את עבודת התקשורת בקריטריונים של חילופי דברים בין מדענים.
גם העיתונאים, מצידם, חשדנים כלפי המדענים: מאוד הייתי רוצה לרכך את החשדנות שלהם כך שלא יניחו מראש שמה שיש להם להגיד יהיה משעמם ושהם ממילא לא יבינו אותם".
הסיקור ההולך ומתרחב של מדע בבלוגוספירה משנה את הכללים?
"סיקור המדע ברשת הוביל לשינויים גדולים מאוד. שינוי אחד הוא הביזור של מידע: מי נותן אותו ומי מפרש אותו, מי מומחה ומי מחליט מי מומחה. כך למשל, דוקטורנט שעוקבים אחריו עשרות אלפי קוראים בבלוג שלו והוא הראשון שמספק להם מידע מדעי, מצריך מאיתנו חשיבה מחודשת על ההיררכיה של התחום. במילים אחרות, מתרחשת כאן דמוקרטיזציה ותהליך שבו לא רק מדענים או עיתונאים מעבירים אינפורמציה על מדע אלא גם שחקנים אחרים.
שינוי אחר, קיים בקהל שצורך תקשורת המדע: האנשים שקוראים את הבלוגים החדשים הם לא בהכרח אלו שקראו אותם בעבר. ברשת נוצרים קשרים חדשים בין קבוצות עניין והאינטרנט גם מאפשר למשתתפים לקחת חלק בדיון. זה עיקרון שהוא חשוב מאוד לדמוקרטיה: לקחת חלק בדיון אינטליגנטי על העולם שלנו ועל ההחלטות שאנחנו מקבלים בקשר אליו".
ד"ר אילת ברעם-צברי היא יו"ר (במשותף עם אביטל בר, דוברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים) הוועדה המארגנת לכינוס השלישי לתקשורת המדע בישראל, שיתקיים מחר (ה') בירושלים בבית האקדמיה למדעים.
