"אין לכם את הזכות לשבת בצד ולקטר"

הדבר הראשון בו הבחנתי כשנכנסתי לפני כמה שנים לחדרו של רוביק דנילוביץ, אז סגן וממלא מקום ראש העיר באר שבע, היה המשפט התלוי על הקיר: "הדרך הכי טובה לחזות את העתיד היא ליצור אותו". אני מניחה שרבים מאיתנו מצאו עצמם בעסקי ההימורים וניחוש הגורלות בשלב זה או אחר בחייהם, תוהים מה יוליד יום, איך ייראה עתידם והאם יצליחו, לא ברור במה, רק שיצליחו.

הרבה גוונים יש בחברה הישראלית, אך מנהיגות ושותפות גורל נטווים בעדינות ומחברים בחבל דק בין החלקים השונים המרכיבים אותה. אולי סיפור ההצלחה הגדול ביותר שלנו טמון ביכולת לחבר בין עשרות תפוצות, זהויות ומסורות. אולי הדבר שמאחד אותנו לא נחבא בעבר אלא בא לידי ביטוי בדאגה המשותפת לעתיד החברה והמדינה. אולי ההישג הגדול שלנו, השונים כל כך אחד מהשנייה, הוא באמונה וביכולת לעשות ולהשפיע, ליצור יש מאין ויש מיש.

רק בן 37 רוביק דנילוביץ, ראש העיר באר שבע, מייצג את הסיפור המיוחד הזה ומדגים הלכה למעשה מנהיגות בחברה רבגונית. בשיחה עם רוביק נפרשים עולמות מקבילים של חלום, מנהיגות, רגישות לאחר ודאגה למשהו הגדול מאיתנו.

מי שחולם - מגשים. רוביק דנילוביץ' 

"אני נגד כל נושא כור ההיתוך, של ליצור בכוח שטנץ אחד של ישראלי. זה בלתי אפשרי", אומר רוביק. "דווקא הגיוון שיש לנו והססגוניות, הם המיוחדים בעם ובמדינת ישראל. בבאר שבע יש יהודים שהגיעו מלמעלה משבעים ארצות, והתחברו לעיר אחת. לכל אחד יש את הפולקלור שלו ואני אומר אל תתביישו בזהות שלכם, של ההורים או של הסבא והסבתא. תשמרו את הדברים המיוחדים. אבל בסוף כולנו הופכים להיות ישראלים כי אנו מאוחדים במחשבה ובדאגה איך לקדם את הסביבה, העיר, המדינה שלנו".

הכישלון כחווייה מעצבת

63 שנים עברו מאז הוקמה המדינה, מדינה צעירה ביחס לרוב מדינות העולם, וכבר רבים מאזרחיה נראים כמו אחרי מסע ארוך, מותשים, לא מעריכים את ההישגים שכבר נערמים, לא מאמינים שניתן להשפיע.

"אחד הדברים שאני אומר במיוחד לצעירים הוא שאתם מחויבים לחלום את החלום, גם במחיר שהחלום משתנה. אנשים מתביישים בחלום שלהם. לא יקרה כלום אם החלום ישתנה במרוצת השנים. אני בכלל חלמתי להיות כוכב כדורגל, לא ראש עיר". רוביק מוסיף, "אם אתם רוצים להנציח את הבינוניות - אל תעשו שום דבר. עצם אי ההתערבות היא אמירה. היא האמירה שלכם. כשאתה אומר שאתה לא מתערב - התערבת. מה עשית? הנצחת את המצב הקיים, ואם הוא לא טוב עשית מעשה חמור מאד".

• התמונות הגנוזות של באר שבע: כך הכל התחיל
  
• פגישה עם גנרל אלנבי בבאר שבע
  

בשיחה שלי עם רוביק אנחנו נעים על הציר שבין מנהיגות ככושר מולד (או כמו שהוא אומר "זה חלק מסגולה שאו שיש לך אותה או שאין לך אותה") לבין החובה המוטלת עלינו להוביל ולהשפיע, לתפוס פיקוד בכל תחום בחיים, לא רק

 בפוליטיקה. רוביק מדגיש את הקריאה לצעירים להיות בעמדות קבלת החלטות אבל מכיר בכך שהדבר מצריך עור של פיל, סבלנות ויכולות שאין לכל אחד ואחת.

"אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לעבור חוויות מעצבות של כישלון. המנהיג האמיתי הוא זה שיודע להתמודד, לא זה שמתייאש, שמרים ידיים. החוכמה היא לא כשאתה מנצח ונישא על גלי האהדה, אלא כשהפסדת וקמת".

"אני תמיד מספר על ההחלטה המנהיגותית הראשונה שלי. אני חוזר אל בית הספר היסודי "תומר" בבאר שבע כשנבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים, בראש רשימת "בק" (בקש- קבל). הבטחת הבחירות היחידה שלי הייתה שאדאג לשערים אמיתיים מברזל לכדורגל, ונבחרתי ברוב קולות מוחץ בגיל 13 וחצי. החלטתי להשבית את בית הספר עד שההנהלה תביא שערים מברזל. כשקיבלתי הבטחה הוריתי לתלמידים לחזור לכיתות וכעבור שבועיים הוצבו השערים. הסיפור מראה שמנהיגות היא לא רק בדרגים הגבוהים של שר, ראש עיר או ח"כ, היא בכל מקום, היא מבטאת אמונה, חזון, נחישות, התמדה וזו הדרך בה אני התחלתי". 

רוביק אוהב לספר את הסיפור האישי שלו ולהראות שכל אחד יכול, שזה לא בשמיים. "נולדתי במשפחה פשוטה בבאר שבע. אמא ז"ל הייתה גננת, אבל רוב שנותיה עקרת בית, אבא שהיה פועל בניין ולאט לאט התקדם. חיינו בדירה של 44 מ"ר בשכונה ג'. אבל לא הייתי מסכן. היו האהבה והחום שההורים נתנו והמשנה הסדורה לחיים - לאהוב בני אדם, להיות בזכות עצמך ולשמור על אופטימיות. זה הבסיס לאישיות שלי. מנהיג חייב להיות רגיש לזולת, אדם שיודע לכאוב את כאבי הציבור שהוא מייצג, צריך להכיר בחריג, בשונה".

"איך הפכתי לראש עיר? לקחתי את עצמי בידיים"

אבל גם אם זה לא בשמיים, אין הרבה מטאורים שם למעלה כמו רוביק, מנהיגים צעירים ערכיים שהצליחו להתקדם מהר ולהיות במקום בו הם באמת ובתמים יכולים לומר שהם משפיעים.

"חלום חיי היה להיות כוכב כדורגל ובאמת הייתי. מגיל 6 השקעתי את כולי, כילד הייתי נוסע בשני אוטובוסים, בגשמי החורף, בחום הקיץ. בגיל 20 בא מאמן חדש להפועל באר שבע והחליט שאני לא מספיק טוב. זה היה משבר אדיר. השתחררתי מהצבא, ראיתי את החברים מתכננים ללמוד באקדמיה ואני סיימתי עם אפס יחידות בגרות. אפס. כלום. ובנוסף הייתה לי אהבה נכזבת.

"מה קרה שכעבור שש שנים בלבד הפכתי למטאור פוליטי בשמי ב"ש, שהפכתי לסגן ראש העיר הכי צעיר במדינת ישראל? איך הפכתי כעבור שש שנים להבטחה הבאה של הפוליטיקה? לקחתי את עצמי בידיים והוכחתי שאני

 יכול, קודם כל לעצמי. מי שרוצה יצליח, מי שחולם מגשים. מישהו שהיה אומר לי חמש שנים קודם שאני אלמד פעם באוניברסיטה, שהייתה מורא כל כך גדול עבורי, לא הייתי מאמין לו". 

שאלה שחוזרת ועולה היא על שמה הרע של העשייה הפוליטית. האם הפוליטיקה מוציאה את הרע מאנשים, בבחינת הדבר מתחייב מהמקצוע, או שמי שמגיע לשם נושא עימו מלכתחילה סל תכונות שמתאים למלאכה..

"הפוליטיקה מצריכה יכולת תמרון כדי לקבל החלטות. מה לעשות שיש מגוון דעות וכשמקבלים החלטה לא כולם מסכימים. אבל אני לא מקבל את זה שפוליטיקאי חייב להיות מושחת. יושב מולך מישהו שהלך לשתי מערכות בחירות וקיבל דו"ח נקי של מבקר המדינה ומישכן את ביתו הפרטי כדי לא לקחת כסף מקבלנים. אותי לא מחזיקים במקומות רגישים כי לא ביקשתי דבר מאף אחד. אמרו לי שאני ישר מדי, שהחיים הפוליטיים יטפחו על פניי ושלא אגיע לראש הפירמידה. אבל הנה אני פועל לפי הספר ומצליח. אצלי אין לא אחים ולא דודים שעובדים פה, מהיום שנכנסתי לתפקיד ציבורי, שמתי על עצמי כבלים שפה אין נפוטיזם והאחים שלי שאני אוהב מאד לא יותר טובים מצעירים אחרים בעיר הזו".

ומה הלאה? לאן תמשיך להמריא?

"אחרי המלחמה ובגלל שהייתי מתוקשר והיה החיקוי בארץ נהדרת אמרו לי 'נו, מתי לממשלה', ואני אומר לא, אין לי שאיפות כאלה. אדם שנבחר לתפקיד מסוים זה צריך להיות עבורו מפעל חיים ואני רואה בבאר שבע מפעל חיים. כל עוד תושבי העיר ירצו בי, אני כאן. הבעיה בפוליטיקה הישראלית היא שאדם נבחר לתפקיד מסוים וכבר חושב על התפקיד הבא ואז הוא לא עושה טוב את התפקיד הראשון".

האם כולם יכולים?

"כולם בני אדם, כולל האנשים שהערצנו כשהיינו ילדים, וגם הם טועים, לא בכוונה אלא כי הם בני אדם. אז אתה אומר לעצמך, אם הם יכולים - גם אני יכול. גם אני רוצה להיות שם".

"אני יודע שהמון צעירים מתלבטים, רוצים אבל נרתעים ובעיניי העבודה הכי מאתגרת היא בשליחות ציבורית. אין לכם את הפריווילגיה לשבת בצד ולקטר. אם לא תפשילו שרוולים ותהיו בין מקבלי ההחלטות, לא תוכלו לשבת בצד ולהתלונן".