זה לא הקוטג', לעזאזל

הפייסבוק שלי נחצה לשניים. מצד אחד עוד ועוד חברים עושים לייק למחאת הקוטג'. מצד שני עשרות הערות ציניות על היסטריית השמונה-שקלים-לגביע שפרצה לה פתאום. צודקים. כולם.

כי באמת שנמאס לעבוד ולראות איך משכורת שנשארת אותו הדבר הולכת וקונה פחות ופחות מדי שנה. נמאס למלא את המכונית באותה כמות של דלק, שרק עולה יותר ויותר, ונמאס לעבוד ולראות איך בעל הבית מקבל עוד פעם 12 צ'קים שיכלו להיות החזר משכנתא נהדר, אם רק מישהו היה יכול להרשות לעצמו לקנות פה דירה.

קריאות לחרם על חברות יקרניות תופסות כותרות סקסיות בתקשורת, כל כתבה על מחירי הנדל"ן זוכה מיד למאות טוקבקים שמייחלים להתפוצצותה של הבועה. את הפורקן שלנו אנחנו מוצאים בזעקות שבר על התייקרות הקוטג', התייקרות הדיור והתייקרות הדלק. חשבתם שאנחנו מדינת היי-טק? אז טעיתם: אוכל, חופש תנועה וקורת גג, אנשים, זה מה שמעניין אותנו ב-2011. ברוכים הבאים לעולם השלישי.

עזבו אותנו מתהליכי שלום, משוויון חברתי, מסוגיות של דת ומדינה, מזכויות אדם. רוצים למשש אותנו בלי סיבה? רוצים לעקוב אחרינו במאגרים ממוחשבים סטייל "1984"? יאללה, תפדלו, אנחנו מותשים. רק תעשו טובה ותורידו קודם את המחיר של הגבינה, שנרגיש טוב עם עצמנו.

אנחנו מתבוננים בשמחה לאיד על ההמונים הצובאים על כיכרות העיר במדינות ערב, ולא מבינים שמחאתם - מחאתנו. אז לראיס שלנו יש שם אחר, והוא לאו דווקא איש אחד עם שפם וארמון, אבל אנחנו לא פחות משועבדים ומדוכאים מהרעבים ללחם ולדמוקרטיה שמעבר לגבול. אם רק היינו מסירים לרגע את המשקפיים הוורודים שדרכם אנחנו אוהבים להסתכל על המדינה שלנו, היינו רואים איך הזעם על מחירי הקוטג' צודק ואמיתי ובוער - אבל מופנה למקום הלא נכון.

לראות את התמונה הגדולה 

לא צריך אלימות, צריך רק להבין שיש מישהו שמרוויח מהמצב הקיים, והוא לא אנחנו. וצריך לרצות לשנות את זה. כל אחד מאיתנו שרוי במאבק הקטן של עצמו נגד התלוש ונגד הבוס ונגד הבנק, ואנחנו לא רואים את התמונה הגדולה - את זה שכולם מסביבנו נאבקים באותם הדברים בדיוק. אז כשמגיע הקוטג' ששבר את הגב הגמל, צריך לנצל את זה - אבל לא כדי להוריד את המחיר שלו ב-40 אגורות, אלא כדי לשנות את השיטה הזאת, שבה כולנו עובדים ורק אותם מעטים מסוימים מרוויחים, ובענק.

אולי הגיע הזמן להסתכל בצורה קצת פחות פטרונית על המצרים, האיראנים והסורים, וללמוד מהם משהו. כי אצלם המחאה אולי התחילה בפייסבוק ובטוויטר, אבל גרמה בסופו של דבר לאנשים לקום ולצאת אל הרחוב. לקום ולשנות את המציאות. ולא, מבצע ב"רמי לוי" על מוצרי חלב לא יירשם כהצלחה במאבק.

אז מה צריך כדי שמחאה אמיתית תקרום כאן עור וגידים? אין טעם לחכות לפוליטיקאים, עם השטיקים השחוקים והאג'נדות החברתיות שנעלמות בשנייה שמישהו צריך להרכיב קואליציה. כנראה שרק עליית מחירים דרסטית עוד יותר תוציא אנשים מהחנויות אל הרחובות. בינתיים, לא נותר אלא להסתכל בערגה על המהפכות מסביב ולקוות שמתישהו בין הקוטג' לדלק נצליח להבין שדרוש גם אצלנו שינוי אמיתי.

איוי לרר, עורכת ערוץ האוכל ב-ynet