"הערת שוליים" - הסיפור האמיתי
הסרט המצליח "הערת שוליים" מתאר את מערכת היחסים בין אב ובנו, אנשי אקדמיה החולקים תחום משותף. במציאות של משפחת ספראי זה עבד טוב יותר
הסרט "הערת שוליים" לקח שני חוקרי תלמוד, והפך אותם לכוכבי קולנוע. כך הצליח הבמאי יוסף סידר להוכיח כי ניתן לעשות סרט גם מהמחלקה לתלמוד.
גרסה דומה למדי לסרט (זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן), קיימת גם בגרסת הריאליטי. אם שם אלה פרופ' אליעזר שקולניק המריר, ובנו פרופ' אוריאל שקולניק הפופולארי – הרי שבגרסת המציאות אלה פרופ' שמואל ספראי ז"ל, היסטוריון של תקופת בית שני, המשנה והתלמוד – ובנו פרופ' זאב ספראי, חוקר ארץ ישראל בתקופת בית שני.
כמו משפחת שקולניק, גם הספראים הם בוגרי האוניברסיטה העברית ומכהנים כמרצים. אולם בעוד פרופ' אליעזר שקולניק חולם על פרס ישראל - פרופסור שמואל ספראי היה מועמד שלוש פעמים. פעמיים התאכזב כמו שקולניק, אבל בסוף קיבל אותו בשנת 2002.
עסק משפחתי
גם בגרסת המציאות הפרופ' הצעיר לבית ספראי יותר פעיל באקדמיה, ואף מילא תפקידים בכירים
מאביו. אך בעוד הגברים לבית משפחת שקולניק מנהלים מערכת יחסים קשה, בבית ספראי בחרו למנף את תחום המחקר המשותף לכדי פרויקט ייחודי.
לפני 14 שנים החלו האב ובנו בכתיבת פירוש למשנה - "משנת ארץ ישראל". לפרויקט הצטרפה גם אחותו של זאב, פרופ' חנה ספראי, מחלוצות לימוד התלמוד לנשים בארץ. אביו ואחותו עבדו עימו עד לפטירתם.
"אחרי שאבא שלי קיבל את התקף הלב הראשון שלו, הגעתי למסקנה שאני צריך לבוא לבקר אותו פעם בשבוע", אומר ספראי. "כך התחלתי ללמוד עם אבא. החלטנו ללמוד משנה. חשבנו שאנחנו מכירים את התחום, אך התברר לנו שכאשר אנחנו לומדים ביחד, מתעוררות שאלות חדשות. לאט-לאט נתפסנו לנושא וללימוד משותף של שעה וחצי פעם בשבוע, עד שזה הפך לעיסוק המרכזי שלי.
"גילינו שיש לנו מה לחדש כמעט בכל נושא, וראינו חובה להגיש ללומד את הישגי המדע בשנים האחרונות, ולהציג גישה אחרת בלימוד המשנה. באלפיים השנים האחרונות השתלטה הגישה המשפטית. מאחר ואבא שלי ואני מגיעים מלימוד היסטוריה, יש לנו חשיבה היסטורית-חברתית, והיתה לשנינו הרגשה כי יש הפרזה בצד המשפטי, וההחלטות ההלכתיות נובעות בעיקר מסיבות חברתיות".
אם היית נולד בבית אחר, ייתכן שלא היית עוסק בתחום שלך?
"ההשפעה של אבא שלי היתה מאוד גדולה, וכל זאת בשקט, מבלי לדרוש. כאשר אחותי רצתה לעזוב את לימודי מחשבת ישראל ולעבור לכימיה, אבא לא אמר לה כלום, אבל למחרת הוא קיבל טחורים. כזה הוא היה. במקרה שלי, אף אחד מילדיי לא הולך בדרכי, ואין לי טחורים. האמת היא שאני מבין את ילדיי, כי בחרתי בתחום שקשה להתפרנס ממנו, אבל בתקופה שלי פחות שאלנו שאלות על פרנסה".
מה קורה כשלא מסכימים
לעבוד עם אבא ב"עסק משפחתי" שהחלטת להקים, עלול להיות לא קל. בבית משפחת שקולניק, האב והבן לא ממש עובדים יחדיו, מעבר לעולם ההתמחות האקדמי אותו הם חולקים. בבית משפחת ספראי, לעומת זאת, לא חששו לחלוק גם בעבודה.
"מעולם לא עבדתי בצורה כה צמודה לבנאדם אחר", מודה ספראי. "העבודה המשותפת הפכה אותנו כמעט לאדם אחד. היתה בינינו קירבת נפש בלתי רגילה. הגענו למצב שהיתה לנו חשיבה משותפת, כי למעשה היינו כל הזמן באמצע משהו. רצינו להיפגש ולהיות לבד כדי להמשיך לעבוד. גם כשנפגשנו בנסיבות אחרות, מיד שקענו בלימוד.
"עוד כילד למדנו בבית המון, ולמעשה אבא שלי היה המורה המרכזי שלי. כל ארוחה משפחתית היתה כמו סמינר. גם היום, כשאבי כבר אינו בין החיים, אני יכול לדעת מה הוא היה חושב על דברים שאני כותב".
ספראי מספר כי העבודה כללה לא פעם גם צעקות וויכוחים. "אבא שלי נצמד לפירוש של התלמוד הבבלי, ולי היה ראש יותר משוחרר, אבל כמעט לא נשארנו עם מחלוקות", הוא אומר. "גדלנו שנינו בישיבות, שם מלמדים שמקושיות לא מתים. אם נפרדנו באי הסכמה, אז כשאחד מאיתנו ישב לכתוב את הפירוש - הוא הרים טלפון לשני, נערך דיון, והמחלוקת נפתרה. אבל מי שמסתכל בפירוש שלנו, יכול למצוא מקומות שבהם כתוב בסופו שאפשר להבין את זה גם בצורה אחרת. זה מבטא את הדברים שלא הסכמנו עליהם".
זוגיות מופלאה בין אב לבנו
הפרופסורים לבית משפחת שקולניק לא מסכימים על רוב הדברים. אליעזר הוא פילולוג החוקר את התלמוד באופן יסודי ובכובד ראש, בעוד בנו אוריאל, יודע להתנהל ביתר קלילות, וזוכה במירב תשומת הלב והפופולאריות. בגרסת החיים, הפרופסורים לבית משפחת ספראי הפכו את השונות ביניהם לתכונות משלימות.
"אני יותר תובעני וטוטאלי", מודה ספראי. "במהלך העבודה המשותפת הייתי השוטר. אם גלשנו לנושא אחר, מיד הייתי מחזיר אותנו לעבודה. אבל אבי היה יותר שיטתי ממני. הוא התמקד בנושא, ולמד אותו עד הסוף. הוא היה חכם וידען ממני, ואני לא אומר את זה בקנאה.
"נוסף להיותו איש מדע, אבי היה יהודי שלם גם מבחינת שמירת המצוות שלו. הוא גם היה פחות ביקורתי ממני כלפי המקורות, מה שהשפיע על צורת הלימוד השונה. היו לו יותר כבוד לפרשנות המסורתית, ויותר יראת שמים ממני. הלימוד המדעי לא סדק אצלו כהוא זה את קיום המצוות. הוא לא התחבט. אני לא בטוח שזו מעלה, אבל כזה הוא היה".
ואיפה היתה האמא בזוגיות המופלאה שבין האב לבנו? "היינו עושים מאמצים לא להשאיר אותה בחוץ", ספראי מודה, "אבל היא הרגישה שהיא נזרקת מחוץ למעגל. היא היתה באה להקשיב, אבל לא יכלה להשתתף. ההערות שלה היו בוסריות. לכן הקפדנו לעשות הפסקות קפה יחדיו. כשהגעתי, קודם כל ביליתי איתה".
בוז לכיבודים אקדמיים
לפני תשע שנים נפטר פרופ' שמואל ספראי. זאב המשיך את הפרויקט המשותף יחד עם אחותו, עד שגם היא הלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, ממחלת הסרטן.
"כשאחותי נפטרה נשארתי לבד", פרופ' ספראי אומר. "נוצר אצלי חוסר גדול והמון געגועים. אני עובד בבדידות. לרוב אנשי מדע הם בודדים, אבל אבא שלי זכה שיהיו לו ילדים שלמדו איתו. עכשיו כשהוא איננו, זה חסר לי עד למאוד".
מה הוא הוריש לך?
"המון יחס של בוז לכל הנושא הכיבודים והדרגות באקדמיה. יש באוניברסיטאות עיסוק שלם במי נושא את הנאום בתחילת הוועידה, ומי קיבל דרגה כזו או אחרת. בשנים האחרונות לחייו ראיתי שזה כן איכפת לו. פעמיים הוא הוגש לפרס ישראל ולא זכה, ופגע בו שמישהו אחר קיבל ולא הוא. אני יותר מעורב ממנו בעולם האקדמיה, אבל למדתי ממנו עד כמה מעורבים כאן שיקולים אישיים. הרבה פעמים לא יודעים באמת להעריך, ויש בתחום הרבה חנטרישים".
את הסרט "הערת שוליים" טרם הספיק לראות, אבל הסקרנות בוערת בו. "הילדים שלי דרבנו אותי לצפות בו, ואפילו קבענו לצאת ביחד לפני שבוע, אך חליתי. אני רוצה לראות לא רק איך הוא התייחס לחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בה למדתי, אלא גם כיצד טיפל ביחסים שבין האב והבן".
לפנייה לכתב/ת 
a.jpg)
