אחות לבי: על הרומן "בשם אחותי"

כל ילד הוא משהו, כותבת תהל רן בספרה האוטוביוגרפי "בשם אחותי" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת מודן. רן מגוללת את סיפור חייה וחיי אחותה השזורים זה בזה, בכתיבה דחוסה וחשופה.

בין התהום לחיים (עטיפת הספר)

"בשם אחותי" אינו מתיימר לספר סיפור בדוי. רן מספרת את חייה, והכתיבה היא העדות המצמררת להם. זאת המציאות המדממת של משפחתה, אך זוהי גם בנייתה של מציאות חדשה, של התגברות יומיומית על שדי העבר ושדי ההווה - בדמות טיפול אינסופי באחות פגועה.

הסיפור של רן נע בין היש לאין, בין התהום לחיים. אחותה, שהיא כמעט תאומתה לדבריה, משמשת תמונת מראה עבורה. מדובר בשתי ילדות קטנות להן גורל קשה אחד, אבל גם שתי דרכים שונות. אחותה של הדוברת היא עייפה מן החיים, ומעדיפה את האשפוז בבית החולים שהוא סוג של בית מגונן. ואילו הדוברת בדמותה של תהל רן בוחרת להילחם כל יום, לחלום על בית אמיתי, ולא על החדר וחצי בדיור הציבורי שקיבלה מן המדינה בזכות עברה.

המלחמה על הבית

את המלחמה הזאת על הבית, בחייה וברומן, היא מנהלת באמצעות חוגי בית בהם היא פורשת את סיפורה, דרך משחק ודרך כתיבה. רבים בעולם הספרות משבחים את הכתיבה המאופקת, שנדמה כאילו היא הכתיבה ה"טובה" והנכונה: כתוב על הדברים הקשים מנשוא, אך באיפוק, בלי להפליג בתיאורים. אך בכתיבה אין חוקים, אלא רק עקרונות, ועל כן ארשה לעצמי לומר כי תמצית טיבו של הרומן הזה הוא כתיבתה המתפרצת, האסוציאטיבית, הרותחת של רן.

זוהי כתיבה העולה על גדותיה, אבל לא מעומס דימויים ומטאפורות, אלא משום שהסיפור הוא באמת קשה מלהכיל. שתי ילדות קטנות המאמינות שהאישה, דליה, במשפחה האומנת, היא אמא שלהן - אם לא מחבקת ובעלה שאינו רואה אותן, עד שהן פוגשות בגינה הציבורית את הוריהן האמיתיים, הזרים.

שתי ילדות קטנות מוצאות מבית האומנה לאחר שש שנים ועוברות למוסד לילדים בפרדס חנה. שתי ילדות קטנות בבית ההורים בחופשות - בית מתעלל עם אם חולת נפש ואב אלים. וכך עוד ועוד, מסע לילדות שנגדמה, כפי שכותבת המחברת.

מיד ביומה הראשון במוסד בפרדס חנה, איבדה תהל את אחותה שהופרדה ממנה ואת בובתה הסמרטוטית שהפכה חלק מגופה. הבובה היא היחידה שהעניקה חיבוק, שהייתה צמודה אליה כמגן דל, נקרעה בידי ילדה אחרת.

הספר מתאר תמונות של בתי אומנה, מוסדות ובית ההורים, לצד ביתה של הדוברת בדיור הציבורי, ובתי החולים הפסיכיאטרים שאחותה עודה מאושפזת בהם. דרך תחנות אלו, מובא המאבק של תהל עצמה לחיות את חייה כיוצרת, כאישה וכאדם ולמלא אותם בצבע.

בתחילת הספר רן מציגה את עצמה, את קווי המתאר הפיזיים והנפשיים שלה, ומצהירה: "אני אוהבת אנשים שמדברים על עצמם בגוף ראשון, וכותבים אני". ה'אני' שתהל ממלאה בהם את דפי הספר הם נוכחות, הם המאבק שלה לבנות תינוקת-ילדה-אשה שהיא משהו.

קשה לקרוא בספרה של תהל רן. סיפור חייהן, שלה ושל אחותה, חותך בבשר והופך את הנפש. אך יחד עם זאת חשוב והכרחי לקרוא בו. תהל מפשילה את העור ומטיחה בנו, הקוראים, החברה, את נימי הדם השותתים, ומאלצת אותנו לדעת, לחמול, אבל בראש ובראשונה: לעשות משהו כדי שכל תינוק נטוש יהיה שייך, ולמניעת התעללות בילדים.

רוך וקושי

היא מכריחה אותנו לראות את אלה שאנו לא מביטים בהם אף פעם, דרך ההערכה הגדולה שהיא מעוררת בנו, ליכולת שלה לתפור את חייה מחדש, בתור מי שהייתה בלתי נראית. רן אומרת בספרה שכלפי חוץ היא שחקנית, אבל בתוכה פנימה היא תופרת ומטליאה. הספר כולו תופר יחד קרעי זיכרונות ותמונות לכדי תמונת חיים שצלקות התפירה ניכרות בה, ולכן לעולם לא תהא התמונה שלמה וחלקה.

הדפדוף באלבום התמונות של הילדות והנעורים אינו נועד לנוסטלגיה או געגוע, אלא על מנת לדלות מתוך שברי המציאות, האלימות, הנטישה, החולי - את הזהות החדשה והשלמה.

בשעת הקריאה ברומן "בשם אחותי" עולה השאלה מהי למעשה ספרות? והתשובה המתבקשת אינה אקדמית או מלומדת. זוהי תשובה אינטואיטיבית ממעמקי התודעה. היכולת לספר סיפור באמצעות המילים המדויקות. ספרות גדולה נכתבה בעבר על יתמות, ילדות עזובה ועוני. הגדול שבכולם הוא כמובן, דיקנס.

רן מדברת למצלמה דמיונית, מצלמת תמונות זיכרון. לא תמיד המצלמה נענית לה. היא מחקה

ממוחה מצבים ומקומות מסוימים כמו המוסד הראשון שהיא ואחותה הגיעו אליו. המצלמה מסרבת לצלם. תהל שואלת את אחותה המבוגרת, החולה והעייפה מה תרצה להיות כשתהיה גדולה, שאלה שלא נשאלה אף אחת מהן בילדותה. אחותה משיבה לה: תינוקת.

ספרה של תהל רן הינו מסמך אישי וחברתי חשוב, אך לפני זה, הוא ספרות טובה.

מפני שעל אף הזרימה הלא מאופקת לכאורה של הזיכרונות והמצבים, מצליחה רן ליצור מסגרת של מילים לכאוס, ולשאוב אותנו לסיפורה לא כאמפתיה למקרה סוציאלי אלא כקוראים של סיפור אנושי.

דמותה של תהל עצמה, מעוררת בנו, הקוראים, התרגשות גדולה. הביטו בי, הקוראים, היא אומרת. אני חיה וקיימת ואני מיוחדת וראויה לאהבה וחלומות, הביטו כך בכל ילד, בכל אדם, כי בכל אחד מסתתרת נפש יחידה ומיוחדת הראויה לחיבוק חם.

הספר הזה הוא חלק מן המאבק לבית, להגנה, לאפשרות להכיל את עצמה ואת אחותה, כמי שמעולם לא חוותה בית ומעולם לא היה לה מחסה. בתוך ים הספרים היוצא לאור, יצא גם הספר הזה הכתוב בשם כל הילדים העזובים שגדלים כאן ועדיין נודדים בין משפחות אומנה ומוסדות, ומקפלים בתוכם סיפור חיים אלים ובלתי נתפס. קל מאוד להיעלם בים הזה.

"בשם אחותי", מאת תהל רן. הוצאת מודן, 303 עמ'