המהפכה התקועה ועלילת ה"מרגל"

פרשת אילן גרפל, שעוד רחוקה מסיומה, צריכה להדאיג אותנו ועמה גם עתיד יחסינו עם מצרים. אם היתה לחלק מאיתנו אשליה כי "רוח החרות והדמוקרטיה" בכיכר א-תחריר תוביל למזרח תיכון חדש של קבלת האחר, כולל ישראל, הבטחת זכויות האדם וחופש הביטוי ושיוויון לנשים ולמיעוטים הלאומים והדתיים - בשלב זה לפחות, המציאות מאכזבת. התברר שמעט מאוד השתנה - אם בכלל - בזירה הפוליטית ובדרכי החשיבה המצרית.

מה שצריך להדליק נורה אדומה הוא שכל התקשורת המצרית ללא יוצא מן הכלל פרסמה את ההאשמות הדמיוניות והבלתי אפשריות נגד אילן גרפל ללא ניד עפעף. התקשורת המצרית מתגאה בימים אלה כי היא חופשית לחלוטין ויכולה לפרסם את כל העולה על רוחה. מתברר שלהד"ם. אפילו עיתון אחד לא העז לפקפק בסיפורים על אילן גרפל. כולם ללא יוצא מן הכלל קיבלו את הנחיות שרותי הביטחון והתביעה הכללית (עדיין מינוי של המשטר הקודם) להעצים את "סיפור הריגול" של ישראל ולהשמיצה.

כמה עיתונים אף יצאו מיד בקריאה להפסיק את אספקת הגז לישראל. הייתכן ש"באווירה הדמוקרטית" החדשה והמרטיטה לא יימצא צדיק אחד שיאמר שהמלך עירום? התקשורת המצרית לא השתחררה מהעבר, הדעות הקדומות כלפי ישראל והיהודים לא נגוזו והשלטון החדש ממשיך לשלוט בתקשורת ולכוונה. עד כמה שידוע, מספר לא קטן של עיתונאים ולפחות שלושה שופטים נמצאים כיום בחקירה לאחר שפרסמו דברי ביקורת על הצבא.

לא רק התקשורת הכזיבה. גם ממשלת מצרים. סגן ראש הממשלה, יחיא אל-גמל, הכריז כי ישראל שלחה מרגל למצרים כדי שיפעל לקיום "פתנה" (יצירת איבה ומלחמת אחים) בין מוסלמים וקופטים. דהיינו ממשלת מצרים החדשה והדמוקרטית נותנת את ידה לפרסום דברי בלע מטופשים נגד ישראל.

עלילת הריגול בעיתוני מצרים (צילום: AFP)

התנהגות זו של המצרים היא סימפטום של מדיניותו של השלטון החדש כלפי ישראל, המתבטאת בנתק מתמשך בין מנהיגי ישראל ומצרים. מאז שהנשיא מובארק התפטר מתפקידו ב-11 בפברואר, מתנהלים הקשרים ביו שתי המדינות בדרגי עבודה. פגישה סודית שהתקיימה כביכול בין סגן שר החוץ דני איילון לשר החוץ המצרי נביל אל-ערבי הוכחשה על-ידי שני הצדדים וכנראה שהיתה פרי דמיון התקשורת. אגב מדוע היתה זו צריכה להיות פגישה סודית? הרי יש שלום, לא? 

חוסר ידע ושנאה

המצב מסוכן. בין ישראל למצרים יש בעיות הרות גורל, המחייבות דיון בדרגים של ראש ממשלה ושרים כדי לקבל החלטות, וזה לא קורה. המשמעות היא הידרדרות ביחסים. השלטון החדש (והזמני) רוצה להוכיח לציבור המצרי כי "מצרים המהפכנית" מנהלת מדיניות חוץ עצמאית משוחררת מכל לחצים זרים, ובעיקר מהשפעותיהן של ארה"ב וישראל. התקשורת המצרים חוזרת על מנטרה זו ללא הרף: מצרים היא מדינה ריבונית ואינה כפופה יותר לארה"ב וישראל.

אלה מלים נעלות שאין להן שום קשר למציאות. מצרים חופשית לעשות ככל העולה על רוחה וכך גם היה בתקופת מובארק. על מצרים לפעול בהתאם לאינטרסים האמיתיים שלה ולא לשקוע בהזיות על מזימות ישראליות נגדה. מצרים זקוקה להשקעות ולטכנולוגיה של ארה"ב וגם לשלום וליחסים טובים עם ישראל, שסייעה לה רבות למשל בתחום החקלאות. ישראל היא גם הלקוח הטוב ביותר שיש למצרים בתחום הגז והתקפות התקשורת המצרית על מחיר הגז מוּנעוֹת מחוסר ידע ומשנאה.

כדאי לשים לב לזירה הפוליטית המצרית, שם גוברים הקולות של הזרמים הקיצוניים נגד ישראל: האחים המוסלמים וקבוצות דתיות קיצוניות אחרות או מפלגות לאומניות קיצוניות המדברים על ביטול הסכמי קמפ דייוויד או הקפאתם, או על הפסקת אספקת הגז לישראל. המשמעות היא שבבחירות לפרלמנט בספטמבר עשויות להגיע לשלטון מפלגות דתיות ולאומניות קיצוניות שיחסן לישראל בעייתי בלשון המעטה והן עלולות להצעיד את מצרים לתקופה של עימותים פנימיים ולעימותים עם ישראל והמערב.

בשלב זה, המהפכה המצרית "תקועה". קיימים חילוקי דעות מהותיים בין הקואליציה של צעירי המהפכה והמפלגות החילוניות לבין הצבא. הראשונים דורשים ניסוח חוקה לפני קיום הבחירות לפרלמנט, כפי שנקבע על-ידי הוועדה הצבאית העליונה. הם גם מאשימים את הצבא בסחבת לגבי העמדתם למשפט של מובארק ואנשי המשטר הישן ובאי-קיום רפורמות בתחומי החברה והכלכלה.

התברר כי הצבא עצר מאז שתפס את השלטון 7,000 אזרחים בגין הפרעה לסדר הציבורי ורבים מהם כבר נשפטו ונידונו לתקופות מאסר. המפלגות החילוניות גם מפוצלות ונראה שאינן מציבות אתגר רציני לאחים המוסלמים התומכים במהלכי הצבא. בתנאים אלה יש צורך בשעיר לעזאזל וישראל, לצערנו, היא הקורבן.

צבי מזאל הוא שגריר ישראל לשעבר במצרים, שבדיה ורומניה. עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.