המחירים גבוהים? זה השכר הנמוך, טמבל

זה היה השבוע של הקוטג'. תנובה וטרה הצליחו לעורר דבר נדיר במקומותינו: זעם המונים. עשרות אלפי גולשים החרימו את המאכל האהוב וכפו על הרשתות למכור בהנחות. התקשורת רעשה וגעשה, ואחריה, כרגיל, גם הפוליטיקאים. ח"כים ביקשו מהממונה על ההגבלים לבדוק אם לא נפלנו קרבן לקרטל. הרבנים איימו לשלול תעודות כשרות. שר האוצר יובל שטייניץ ושר התמ"ת שלום שמחון מדברים על פתיחת השוק לייבוא, או החזרת הפיקוח על המחיר, או גם וגם. יח"צני הרשתות טענו שמרוב דיבורים על הקוטג', המכירות מזנקות, יחצ"נים אחרים דיווחו ההיפך.

הקוטג' שלנו לא יותר יקר

אחת הטענות שנשמעו נגד ההתייקרות, היא ש"הקוטג' בארץ הכי יקר בעולם". הטענות "רק בארץ", "בארץ הכי" ו"בשום מקום אחר לא", שגויות כמעט תמיד וגם במקרה הזה. 250 גרם קוטג' כחול-לבן עולה, אחרי ההתייקרויות ולפני מבצעי ההנחות, 6.4 עד 7.8 שקלים.

כתבת ynet מירב קריסטל בדקה באתרי הרשתות ומצאה ש-250 גרם קוטג' באנגליה עולה 2.7 עד 3.85 שקלים. אבל 250 גרם מהקוטג' של הפרה ההולנדית עולה 7 עד 9 שקלים, וכך גם 250 גרם קוטג' בשבדיה; בארה"ב, בממוצע, הוא עולה כ-9.3 שקלים; בשווייץ כ-10 שקלים ובגרמניה 6-8 שקלים. הקוטג' כאן לא יקר יותר, למרות האיסור לייבא חלב לישראל. 

חובבי הקוטג' הציגו את זעקתם כמחאה חברתית מובהקת, כאילו שמישהו ירעב ממחסור בקוטג'. מוצרי חלב מכילים חלבון וסידן ונחשבים למאכל חיוני. מחיר הקוטג' אינו בפיקוח, אבל מוצרים אחרים כן: חלב, אשל, שמנת, חמאה ואפילו גבינה צהובה. אם הם יקרים מדי, זאת בעיה בפיקוח, אבל זה לא קשור למחיר הקוטג'. אין קוטג'? תאכלו אשל או גבינת עמק.

אבל זה לא העניין. הצרכן מחלק את כספו בין מוצרים רבים, שרבים מהם חיוניים. גם אם הקוטג' בארץ זול יחסית, אולי מוצרים אחרים יקרים יותר, והתייקרות הקוטג' היא רק הקש ששבר את גב הצרכן?

לא ניתן להשוות בין מחירי כל המוצרים בכל המדינות. אף אחד לא באמת יודע אפילו כמה בדיוק עולה, למשל, פיתה בכל מאפייה בישראל, ובוודאי שאינו יכול לדעת את כל המחירים בחו"ל. אבל בדיקה מדגמית מראה שהמחירים בארץ אינם חריגים.  

הביג-מק שלנו לא הכי גדול

מחיר הלחם האחיד באירלנד נמצא בפיקוח, כמו בישראל, ולחם אחיד עולה שם 1.3 אירו - כ-6.5 שקלים, לעומת 4.9 עד 5.6 שקלים בישראל. המקומונים בטנסי, ארה"ב, התלוננו לאחרונה שמחירי העגבניות שם זינקו ל-8.7 שקלים לקילו - מעל הממוצע הישראלי. המשווק הגרמני גארי איבסן מפרסם מבצע של קילו עגבניות ב-2.95 אירו - 14.4 שקל - במקום 19.3 שקל. טוסו לקנות.

אחד המדדים המקובלים למחיר המזון הוא "מדד הביג-מק" שמפרסם עיתון האקונומיסט. המדד משווה מחירים ברשתות המזון המהיר בעולם, המשקפים את מחיר הלחם, הבשר, הירקות, המיונז ועוד. נכון ל-2011, הביג-מק שלנו יקר מעמיתיו בארה"ב, יפן, טאייוואן, קוריאה ובריטניה אבל זול מבגוש האירו, קנדה, שוודיה, נורווגיה, שוויץ, אוסטרליה, ואפילו קולומביה וברזיל. 

מדד מחירים מפורסם אחר הוא רשימת "הערים היקרות בעולם" שמפרסמת חברת המידע ECA Internasional. הסוקרים נשלחים ל-400 ערים - כ-100 מהן בעולם המערבי - וקונים בכולן מוצרים זהים: ארוחת צהריים, כוס בירה, קילו אורז, 12 ביצים וכרטיס קולנוע.

בתואר המפוקפק זכתה השנה טוקיו, יפן, ובמקום השני - אוסלו, נורבגיה. תל אביב צנחה השנה מהמקום ה-19 ל-29 וירושלים עלתה למקום ה-33. ערי ישראל יקרות מערי ארה"ב והמזרח התיכון, אבל זולות מהערים הגדולות ביפן, מכמחצית הערים הגדולות במערב אירופה ואפילו מערים אפריקניות כמו אבוג'ה שבניגריה.  

3 חדרים בציריך ב-6.5 מיליון שקל

מחירי הדיור בישראל נסקו בשנים האחרונות, כידוע, בשעה שבמדינות אחרות הם היו יציבים או ירדו. אבל הנדל"ן בארה"ב ובאירופה התייקר בשנים 2003-2007 כשהשוק בארץ היה רדום. גם כיום, הנדל"ן כאן עדיין זול ביחס למערבי.

האתר Globalproperty.com מדווח שדירת 3 חדרים, שעולה כ-2 מיליון שקל בתל-אביב, נמכרת ברומא בממוצע בכחצי מיליון אירו - כ-2.5 מיליון שקל, ובמילנו בכ-4 מיליון שקל. דירה דומה בשוויץ עולה כמיליון וחצי פרנק - 6.5 מיליון שקל. בקופנהאגן, בירת דנמרק, היא נמכרת במחיר צנוע יותר -1.2 עד 1.7 מיליון שקל, ובפריפריה הדנית - בכמיליון שקל. סוכנות התיווך לוידס טוענת שדירה ממוצעת עולה בגרמניה כ-870 אלף שקל, לעומת 1.08 מיליון בישראל. אתר zoopa טוען שהממוצע הכללי לדירה בבריטניה הוא 211 אלף ליש"ט - כ-1.15 מיליון שקל.

חברת החשמל הישראלית מונופוליסטית ובזבזנית, אבל מחקרים השוואתיים מראים שהתעריפים של שקע ותקע נמוכים יחסית: החשמל בהולנד, איטליה, בריטניה, אוסטריה, פורטוגל, הונגריה, פולין, פינלנד, צ'כיה, צרפת, נורבגיה וטורקיה - יקר יותר מבארץ, ורק בארה"ב הוא זול יותר.

בכלל, בארה"ב מוצרים רבים זולים יותר מאשר באירופה בישראל: מכשירי חשמל, בגדים, סבונים, תכשירים קוסמטיים, צעצועים ועוד. המע"מ נמוך וכך גם מסים אחרים. אבל באמריקה החיים עצמם יקרים יותר: הוצאות הבריאות גבוהות באלפי אחוזים מבכל מדינה מערבית אחרת. 

מחקר של בית ההשקעות מריל לינץ' על תעריפי הסלולר בעולם מצא, שהתעריפים בישראל אינם גבוהים או נמוכים באופן חריג. דמי המנוי באינטרנט ובטלוויזיה כאן די יקרים, אבל הטלפון הביתי זול.  

אפילו הדלק כאן לא יקר

אחד המוצרים היחידים שיקרים בארץ באופן חריג הן המכוניות, בגלל המיסוי הכבד. הדלק בארץ, לעומת זאת, אינו יקר במיוחד. ליטר בנזין 95 אוקטן עלה בישראל בינואר כ-1.41 אירו. בנורבגיה הוא עלה בינואר 1.70 אירו, בהולנד 1.62 אירו, בדנמרק 1.55 אירו ובבריטניה 1.46 אירו. בפולין - 1.19 אירו, בספרד 1.23 ובמלטה 1.27. המיסוי על הדלק בארץ אינו נמוך לעומת אירופה, אך אינו גבוה.

גם התייקרות הדלק אינה ייחודית לישראל. מחירי הדלק נמצאים בפיקוח משרד התשתיות, אך נקבעים לפי המחירים בשוק החופשי באירופה, ואלה עולים בשל התייקרות הנפט. מחיר חבית נפט רגיל בבורסת הסחורות בניו יורק עמד ב-2003 על 25 דולר, ואילו כעת היא עולה 95 דולר, אחרי שכבר עבר את ה-140 דולר בשנת 2008, ירד, ושוב עלה וחצה את ה-110 דולר בפברואר השנה. 

מחירי הנפט מקפצים מעלה ומטה לצלילי התהפוכות הפוליטיות במזרח התיכון, אבל נמצאים במגמת עלייה מתמדת בגלל עלייה בביקוש העולמי. הצמיחה הכלכלית בסין, הודו, רוסיה, ברזיל ומדינות רבות נוספות, גורמת למאסות אדירות של אנשים להתחיל לנסוע במכוניות, להשתמש יותר בחשמל, ולקנות יותר מזון, בגדים, מכשירים ומוצרים המיוצרים במפעלים - במכונות שזוללות נפט וגז. לא רק הנפט מתייקר בתהליך הזה, אלא גם הנחושת, הכותנה, הבשר, הקקאו, החיטה, הסוכר, השמן, הסויה והבננות. הספקולנטים בבורסות הסחורות חוגגים - ואנחנו משלמים.

התייקרות חומרי הגלם מייקרת את המזון ברוב העולם. העיתון USA Today דיווח במאי השנה שמחירי המזון בארה"ב עלו מאפריל שעבר בכ-3.6%. מחקר של הבנק העולמי מצא שהמזון התייקר בסין ב-8%, באינדונזיה ב-11%, בתאילנד ב-7%, בקוסטה ריקה ב-6%, באיראן ב-26%, במצרים ב-18% ובסוריה ב-13%.

באופן פרדוקסלי, פגיעתן של ההתייקרויות רעה יותר דווקא במקומות שבהם המחירים נמוכים: במדינות העולם השלישי, שבהן המשכורות נמוכות עוד יותר. חוקרי הבנק העולמי מצאו שהעשירון התחתון בהודו מוציא 60% מהכנסתו על אוכל, בתימן  - 55%, בקמרון - 50% ובקירגיזיסטאן - 70%. כ-40 מיליון אנשים בעולם הגיעו השנה לחרפת רעב בגלל התייקרות המזון.

כל מי שהסתובב פעם במדינות כאלה יודע, שהמחירים שם נמוכים בעשרות אחוזים מבישראל. גם השכר הממוצע בישראל - כ-8,966 שקל בחודש ברוטו - הוא אסטרונומי, ביחס לכ-300 דולר לשנה - 1,000 שקל לחודש - בעיראק, כ-800 שקל לחודש בפקיסטן, כ-1,300 בסרי-לנקה וכ-350 בנפאל.

רוצה 24 אלף שקל בחודש? סע לאוסטרליה

המחירים בארץ דומים, כאמור, למקובל במערב. הבעיה היא שהשכר כאן תת-מערבי. מבדיקה באתרי הממשל הפדרלי בארה"ב עולה, שהאמריקני הממוצע משתכר כ-47 אלף דולר לשנה - כ-13 אלף שקל בחודש ברוטו; השכר הממוצע בערים הגדולות בארה"ב - שיוקר המחיה בהן גבוה יותר - עומד על 60 אלף דולר בשנה, כ-17 אלף שקל בחודש. 

אתר נציבות המידע באיחוד האירופי מראה, שהשכר החודשי הממוצע בצרפת הוא כ-3,243 אירו - כ-15,890 שקל לחודש; בבריטניה - כ-15 אלף שקל לחודש; בגרמניה כ-21 אלף; ביפן כ-12 אלף ובאוסטרליה - כ-24 אלף. רוב הרוסים משתכרים שכר רעב, אבל השכר הממוצע במוסקבה היקרה הוא כ-12 אלף שקל בחודש. השכר אצלנו גבוה מהממוצע בסלובקיה - 4,000 שקל לחודש - ודומה לדרום קוריאה - 9,000 שקל לחודש.

ולא רק השכר בארץ נמוך: קצבת הזיקנה בישראל - 1,400 שקל ליחיד, 2,300 שקל לזוג - היא הנמוכה בעולם המערבי - כולל מזרח אירופה ומדינות עניות כמו פורטוגל. הקיצבה במרבית מדינות המערב גבוהה פי כמה מאשר בישראל. גם דמי האבטלה כאן נמוכים, ומספר האנשים שאינם עובדים הוא מהגבוהים במערב. שכר המינימום נמוך מהממוצע המערבי, ושכר המורים הוא הנמוך במערב, בהפרש עצום, גם אחרי רפורמת אופק חדש. 

מה רוצים מהפכני הקוטג'?

התייקרויות המזון והדלק היו אחד הגורמים שהציתו את גל המהפיכות בעולם הערבי, שאף נקרא בהתחלה "אינתיפאדת המחירים". זה קרה דווקא בגלל שמדינות ערב - בניגוד לשאר העולם השלישי - מספקות לתושביהן מזון ודלק מסובסדים. כעת, כשהאוכלוסייה גדלה וחומרי הגלם מתייקרים, הסבסוד קורס - והציבור כועס ומפוחד.

מדי פעם, כשהדלק, הקוטג' או העגבניות מתייקרים, מישהו קורא ל"אינתיפאדה" כזאת גם בארץ. אבל מה בעצם רוצים מהפכני המחירים? שהחברות יורידו מחירים לכל המוצרים, ויגלגלו את התייקרות חומרי הגלם על עצמן? שהממשלה תאפשר ייבוא של ירקות וחלב, שיחסל את החקלאות הישראלית בשביל הסיכוי האפסי שהמחירים ירדו בכמה אחוזים? או שתחזיר את מיטת הסדום של פיקוח המחירים? שהפקחים יעברו חנות-חנות ויבדקו מוצר-מוצר, כמו בתקופת הצנע? או שהם רוצים להוזיל רק את הקוטג', כי הוא טעים? ומה עם הגלידה, שגם היא מתייקרת? והסושי?

אם הפיקוח על כמה מוצרים יוחזר, החברות ייקרו מוצרים אחרים, כשם שהן מייקרות את הקוטג' ולא את האשל. אם נפסיק לקנות מוצר כזה או אחר בגלל חרם פייסבוק כלשהו, נקנה מוצר אחר במקומו, והוא יתייקר. חרם על חברה סוררת אחת הוא אפקטיבי. אבל להחרים מוצר?

מלבד זאת, את המחירים היקרים משלמים כולם. אם מישהו יצליח לכפות על חברות להוריד מחירים, הוא יאלץ אותן, למעשה, לעזור בעיקר לעשירים, שקונים יותר.

שכר המינימום והקצבאות, לעומת זאת, הם אחידים וכלליים. אם וכאשר הם יעלו, הם יגררו למעלה את כל החצי התחתון של סקאלת השכר. במגזר העסקי טוענים שהעלאת שכר תגרום לסגירת מפעלים, אך  זאת טענה שקרית ודמגוגית: רוב העובדים במפעלים היצרניים, בתעשייה ובהייטק, משתכרים הרבה יותר מהמינימום; רוב העובדים בשכר רעב מועסקים במגזר השירותים, בחברות השמירה ובסופרמקרטים שמוכרים את הקוטג'.

נוחי דנקנר לא יעביר את שופרסל לסין. קל יותר לאלץ אותו לפתוח את הארנק לטובת עובדיו מאשר להיכנס לו לקופה ולהגביל מחירים. וגם חברתי יותר. רוב מורדי המחירים ומהפכני הפייסבוק, בארץ כמו במדינות ערב, אינם החלשים באמת, אלא אלה שמתיימרים לדבר בשמם. אם באמת אכפת להם, כדאי שאחרי הניצחון בקרב על הקוטג', יתחילו לעשות משהו עם תנאי עבודתה של הקופאית שמוכרת אותו.