טבעת אירוסים: בכל זאת יש בה משהו
אומרים שיש דברים שאי אפשר להבין עד שחווים אותם באופן אישי. מתברר שהחוק הזה חל גם על הצעות נישואים, טבעות ומה שהן עושות למחויבות בזוגיות
לא כל מי שמאורס הולך עם טבעת על האצבע. יש גם לא מעט נשואים ונשואות שלא מצהירים על כך באמצעות החישוק המוזהב. תמיד תפסתי את האנשים נטולי הטבעת כאלו שלא מחויבים פחות, אלא אולי אף יותר, דווקא משום שהם לא רואים לנכון להצהיר בסממנים חיצוניים על המחויבות שלהם.
עוד יותר מכך, בעיניי, לא היתה סיבה של ממש להציע נישואים, או להתחתן. לפני שהגבות מתרוממות בתדהמה אודה, שאין לי, אישית, זיקה לדת, למרות שיש לי כבוד אליה, ולכן אני מראש לא מתחברת לטקס עצמו, שאף מעורר בי אי אלו הסתייגויות.
אך גם בלי לערב את מערכת היחסים האישית שלי עם המסורת היהודית, עצם הצורך להכריז קבל עם ועדה על העובדה שזוג שואף לחיות יחד, מעתה ועד כמה שהזמן יאפשר להם, נראה לי קצת מיותר. לא חסרות לי דוגמאות לזוגיות מאושרת ורבת שנים סביבי, של זוגות הטרוסקסואליים וחד מיניים, שלא קיבלה אישור בצורת מסיבה, חופה או טבעת.
יצאתי מנקודת הנחה שאי ההכרזה הפומבית, והוויתור על הצטרפות למועדון הטקסים החברתיים המקובלים, מראה על זוגיות חזקה ויציבה. אהבה ומחויבות בין שני אנשים קיימות קודם כל באינטימיות שביניהם, ולא הבנתי את הצורך להודיע לכולם שהם לא מתכננים להיפרד.
חשבתי שכוחה של זוגיות לא טמון באישור מהסביבה. טבעת היא רק טבעת, ולא היא, ולא הצהרות פומביות יהיו אלו שיקבעו את עתידם, אלא הרגשות של בני הזוג, והמאמצים היומיומיים שישקיעו בקשר שלהם.
אני יודעת ומעריכה את הקושי והתלאות שאנו עוברים כדי למצוא את האחד או האחת. לא פשוט להגיע אל האדם איתו נרגיש בטוחים מספיק כדי להתחייב ללכת כברת דרך, ולעבור איתו גם את ימי השגרה ולא רק את רגעי השיא שלנו. קשר זוגי טוב הוא יקר מפז, ולכן אני רואה בו משהו כמעט סודי, שמותר להציג לראווה במידה מסוימת, אבל בזהירות רבה.
האמנתי שעל מחויבות רבת שנים צריך לדבר בשקט, כמעט בחרדת קודש, ולכן ראיתי בהצעות נישואים פומביות, חתונות גדולות ובטבעות נוצצות משהו צעקני, רעש שלא מכבד את חד פעמיותו של המצב.
קצת כמו אמונה טפלה נגד עין הרע, ראיתי בהכרזות פומביות משהו מתריס, שמעיד על יוהרה. אי אפשר להיות בטוחים ב-100% מה יקרה בעתיד, אז להודיע בראש חוצות על כך שנהיה יחד לנצח, הוא חוסר אחריות כלפי הקשר שלנו, מתוך ביטחון שטחי ומזויף, כך חשבתי.
המעטתי בכוחם של סמלים
ובכל זאת, ונגד התפיסות האישיות שלי – מצאתי את עצמי אוהבת וחיה עם בן זוג שמתייחס אחרת לסמליות שבהצהרות ובטבעות. וכשמערכת היחסים שלנו התקדמה לאן שקיווינו שהיא תתקדם, לא היינו צריכים להכביר מילים מחד, כי כבר ידענו, אבל מצד שני, כן היה חשוב לו לתת למשמעות ביטוי סמלי.
אז לא, לא הציעו לי נישואים באמצע משחק כדורגל מול אלפי אוהדים, אלא בשקט, אבל כן היתה טבעת שנענדה על אצבע. למרות העקרונות, היה ברור לי שהרגשות שלנו מאפשרים לי להתגמש מעט ולשים אותה על האצבע, מתוך כבוד לחשיבות שלה בעיניו.
ולאט לאט, למרות שאמרנו והסכמנו שלא מדובר בשינוי מצב, אלא רק באמירה, משהו קרה. ככל שהתרגלתי לרעיון שהיא הולכת להישאר עליי, ולהגיד לאנשים ש"זה קרה", אחרי כל הדיבורים שלי על כמה שאני לא צריכה את הטקסיות הזו כפי שהסברתי גם כאן, העמדה הנחרצת שלי הפכה פחות נוקשה.
מבטיחה שעוד יהיו לנו ימים יפים.
זה לא שמעכשיו אני רוצה חתונה עם המוני מוזמנים והולכת לעדכן סטטוס בפייסבוק. אבל, בניגוד לתפיסה הקודמת שלי, הטבעת הזו, שהיא קודם כל בין שנינו, לא מהווה הצהרה ראוותנית, אלא הצהרת כוונות לעתיד. אין כאן הצהרה שנחיה יחד לנצח, אלא הבטחה שאנחנו לא הולכים לשום מקום נכון לעכשיו, ונעשה מה שאנחנו יכולים כדי שהזוגיות שלנו תעבוד.
כיום רוב הזוגות עוברים לגור יחד הרבה לפני החתונה, ואנחנו ביניהם, וטבעת האירוסים נראית כמו סמל פחות חשוב, כי החיים המשותפים למעשה כבר התחילו. עם זאת, הקיום שלה כן מזכיר לי, כל יום, שאני לא לבד, ושגם אם היום לא אמרנו את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים זו על זה, או שהיה למי מאיתנו יום רע ונטול כיף, זה לא גוזר את גורלנו.
היא מעניקה לי שלווה מסוימת, לא כתחליף להבעת חיבה או למאמץ ההכרחי כדי ללמוד ולהכיר לעומק זה את זו, אלא כהצהרה קבועה, מרגיעה ומתמשכת. המעטתי בערכם של סמלים, ועכשיו אני מבינה שהיא על האצבע שלי לא כדי להרחיק מחזרים פוטנציאליים, או כדי לנופף בה לכל העולם, אלא כדי להיות לי ולו תזכורת חיובית של מחויבות, ושל אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
