אירופה, אירופה: הכדורסלן הישראלי רוצה חו"ל
אולי זה בגלל חוסר התחרותיות, חוסר העניין או הכסף הקטן, אבל משהו מושך שוב את השחקן הישראלי לשדות זרים. טפירו: "החלטות המנהלת זו אחת הסיבות לכך". אך האם זו ההחלטה הנכונה עבורו? תחקיר בלב עונת המלפפונים
יובל נעימי, גל מקל ויוגב אוחיון הם השמות הבולטים (והבכירים) שמנהלים סדרת שיחות קדחתניות עם קבוצות מאירופה וחלקם אף מחזיקים הצעות ביד.
רוברט רות'בארט יצא למבחנים בקבוצת רומא האיטלקית ושיחות עם סקאוטים וסוכנים מרחבי אירופה מעלים שמות של עוד כמה וכמה שחקנים מהליגה הישראלית שרוצים לעשות את זה מעבר לים. למה השחקן הישראלי ממהר לחו"ל דווקא עכשיו, ומה זה אומר- אם בכלל - על הליגה שלנו?
באופן חריג למדי, לא מעט מנהלי קבוצות ברחבי הליגה - בהם אף יריבים מרים במהלך העונה עצמה - מקיימים ביניהם הקיץ לא מעט מפגשים. הם מתייעצים ומטקסים עצה בנוגע לנושא מטריד וחדש לקראת בניית הסגלים השונים.
לא מעט שחקנים ישראלים, חלקם בכירים, כמעט ולא עונים לטלפונים, דוחים פגישות, כמעט לא מתעניינים במצב הליגה בעונה הבאה ואפילו מסתכלים בעין עקומה על הצעות שכר גבוהות יותר שמוגשות להם לעיתים מאותם הבוסים ממש. אותם זה לא מעניין, נכון לעכשיו. בעונה הבאה, הם החליטו, הם הולכים לשחק באירופה, ויהי מה.
הקיץ זה מרגיש שונה
"כל שנה כמעט כל השחקנים מפלרטטים עם הרעיון של קפיצה לחו"ל. השנה אני מרגיש שבאמת מדובר במשהו יותר גדול", אומר סוכן שחקנים בכיר בשיחה עם ynet. "לאן הם רוצים? בעיקר איטליה, צרפת, בלגיה. השאיפה הכי גדולה היא ספרד כמובן", ממשיך הסוכן.
"בעונות קודמות מנהלי הקבוצות היו נותנים לשחקנים להשתעשע עם הרעיון. מה אכפת להם? הזמן היה עובר, השחקנים היו נכנסים ללחץ ובסוף חוזרים הביתה ומדי פעם אפילו בפחות כסף. הקיץ זה מרגיש שונה. גל מקל לדוגמה? סימן את אירופה בתור מטרה ולא מעניין אותו כלום".
נשאלת השאלה הפרובינציאלית, מה רע כאן בארץ, בליגה הקטנה שלנו? למה בכלל לנסוע לעונה מעייפת ורחוקה באירופה הקרה?
ובכן, נתחיל בסיבה הבוגרת יותר, הסיבה המקצועית. אפיק ניסים ויותם הלפרין של היום, לדוגמה, הם שחקנים טובים ומשופרים בהחלט מאלו שעזבו לפני כמה עונות. ככה זה כשמשחקים בליגות פיזיות, קשוחות וגבוהות הרבה יותר מליגת הגמדים המקומית.
"אחרי מכבי היה לי רק לצאת החוצה לליגה טובה ותחרותית. זה נתן לי המון. מקצועית שיחקתי מול השחקנים והקבוצות הטובות באירופה. זה עזר לי לשחק טוב נגדם, גם להבין שאני יכול לשחק ברמות האלה וגם השתפרתי בכל מיני פרמטרים של המשחק", אומר רביב לימונד, שסיים את העונה החולפת במנורקה הספרדית, כשבאמתחתו גם ביקור בלה-מאן מהליגה הצרפתית.
"הליגה הזאת מאוד פיזית. השחקנים הכי חזקים ואתלטים שאפשר לפגוש באירופה. מה גם שבליגה הספרדית רוב המאמנים נותנים לך דקות על סמך הגנה". לימונד אגב, מרוצה ולא מתכנן לחזור בקרוב לארץ. "כשאתה שם אתה לא ממהר לחזור כי אתה רואה את הרמה", הוא מבהיר.
"היו לי המון חוויות שם מעבר לכדורסל. הכרתי מקום חדש וזה נותן לך פרספקטיבה אחרת. אתה מכיר אנשים ותרבות אחרת", מוסיף מאיר טפירו הוותיק, שזכה כבר בגביע צרפתי עם קבוצת נאנסי (והפסיד באותה עונה אליפות לשטרסבורג של אפיק ניסים), בטרם חזר לארץ עם לידת בנו.
הכדורסל פה בבית קברות
לדעתו של הקפטן הוותיק, ולא רק, לנהירה הנוכחית אחראית גם מנהלת הליגה עם החלטותיה השנויות במחלקות מהשבועות האחרונים: "החלטות המנהלת זאת אחת הסיבות העיקריות. כל השחקנים האלה הם טובים, ורוצים להתקדם ולעשות קריירה יפה והערכה. בסופו של דבר ההחלטות לא עוזרות לשחקן הישראלי והם רוצים הזדמנויות אחרות".
"עם ההחלטה האומללה של ליגה בלי ירידות, אין בה ספורטיביות ואין בה כלום", מציין הסוכן, "יש ליגה להעביר בה עונה, הכדורסל פה בבית קברות, השחקנים רוצים תחרותיות".
למרות החזון הקודר שהוזכר, ירון ארבל, שמשמש כסקאוט של הניו אורלינס, ונחשב למומחה בכדורסל האירופי שאף מייעץ לשחקנים, חושב קצת אחרת: "לא חושב שתחרותיות זו סיבה לצאת לאירופה", הוא פוסק, "אף אחד מהישראלים שרוצים לצאת לא יכול לשחק בקבוצה שיכולה להתחרות על התואר באיטליה, ספרד, יוון, טורקיה או רוסיה שהן הליגות המובילות. לא כרגע".
כשאתה טוב בארץ, אין מי שיראה אותך
ובכן, מהי הסיבה השניה והעיקרית? כסף כמובן. או, כמו שהשחקן הישראלי הממוצע נוהג להסביר בדיפלומטיות: "השיקול הכלכלי". עם כל הציניות, חשוב להזכיר כי הקריירה הכדורסלנית היא קצרה ואכזרית, ותקופת הפרנסה המכובדת קצרה אף יותר. רוב השחקנים הישראלים לדורותיהם - כולל שחקני נבחרת וותיקים, אגב - התקשו ויתקשו לבנות ממנה תשתית פיננסית יציבה שתחזיק אותם לפני היציאה לעולם הקר והמנוכר שבחוץ.
ובשביל כסף, דרושה חשיפה. את זה יוכל להסביר למשל יובל נעימי שהצטיינות שלו בקמפיין הנבחרת האחרון הובילה להתעניינות מצד טרמו, מילאנו וביילה מהליגה האיטלקית. מקל, כך מספרים מספר סוכנים אירופים, הוא בכלל שם מבוקש מאוד, יש אומרים אף שהמבוקש ביותר שהיה מזה שנים רבות - ככה זה כשרובם צפו בך לוקח אליפות למכבי תל אביב.
"שחקן ישראלי שמקבל פה 120 אלף דולר יכול עם קצת מזל והתמדה לקבל בחו"ל 150, ועוד באירו. וזה עוד בקבוצת מרכז טבלה, לא מכבי-הפועל שלנו", מסביר סוכן נוסף. "רמת השכר גבוהה יותר. אי אפשר להשוות", אומר לימונד, "גם בקבוצות זוטרות יש שחקנים שמרוויחים ברמות שכר שלא רואים בארץ".
וכפי שציין לימונד, אם בקבוצה זוטרה מקבלים סכומים נאים אזי שבקבוצות בכירות הסכומים יהיו נאים כפליים ויותר. ואיפה אפשר להשוויץ ביכולת מול קבוצות בכירות? בטח שלא בישראל. "אם אתה נותן משחק טוב בליגה הישראלית, מכבי תל אביב והפועל ירושלים יסתכלו ואולי ירצו אותך. משחק טוב בליגה הספרדית, ומי שרואה אותך זה כבר ברצלונה וריאל מדריד".
הישראלים קצת חיים בפנטזיה
כאן צצה נקודה רגישה שאולי תפוצץ בלון או שניים לאוהד הכדורסל הישראלי הממוצע, זה שבטוח שבכל אירופה קיימת הערכה גבוהה לנעשה בליגת קופל, ומשום מה פיתח ברירת מחדל הגורסת כי למעט הליגה הספרדית, רמת הכדורסל בארצנו הקטנטונת שייכת לטופ האירופי. אוהד הכדורסל המקומי רוצה להאמין שכמו הצבא, הליגה פה קטנה אבל חכמה ולוחמת. לדאבוננו, המצב רחוק מכך.
"אני חושב שיש לא מעט ישראלים שאיך אומרים, קצת חיים בפנטזיה" אמר בשיחה עם ynet רומיין ברוסק, כתב כדורסל צרפתי. "השנה הייתי בכמה משחקי מרכז טבלה, מעל 3,000 איש מעודדים כל המשחק ועל המגרש יש לא מעט שחקנים ברמה גבוהה שעולים הרבה כסף. אולי זה שמכבי תל אביב והפועל ירושלים מופיעות באירופה גורם לאוהדים בישראל לחשוב שהליגה שלהם ברמה גבוהה. זה לא ככה".
"הליגה הצרפתית - למעט מכבי תל אביב - היא יותר טובה מהליגה הישראלית. נקודה", קובע סוכן נוסף המעדיף להישאר בעילום שם. "יש תחרות, עניין, קהל, כל מה שצריך".
"יש סוג של חוסר מודעות למה שקורה בחוץ", מאשר ארבל, "לא שהרמה שם קרובה ל-NBA, אבל כן יש באירופה דברים שאין כאן. בהרבה משחקים בבלגיה, גרמניה וצרפת למשל, יש 3,000-2,000 צופים ולפעמים יותר, מה שלא קיים פה". למעט מכבי, גם הישענות על הישגים אירופים כבר לא כל כך רלוונטית - "הפועל ירושלים לא זכתה בגביע אירופי מאז 2004 ועם כל הכבוד, היא בקושי התקרבה לזכייה נוספת מאז".
"לא אופציה רעה". בני השרון בפעולה (צילום: דרור עינב)
אינפורמציה בנוגע להשוואות עם ליגות מקבילות, אפשר למצוא בכמויות אצל הזרים שעוברים בארץ. גם הם מספרים על חוסר מודעות משווע. "כשהגעתי לישראל, כל הזמן שמעתי שמדברים פה על זה שבאיטליה ירדה הרמה ושהיום זה שונה", מספר ברנדון האנטר, שחקנה לשעבר של הפועל ירושלים שהעביר מספר עונות באיטליה. "הרמה אולי לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין יש שם כמה קבוצות, אפילו ממרכז הטבלה וקצת מהתחתית, שאולי לא היו מנצחות את מכבי, אבל בהחלט היו מתברגות פה בצמרת".
אולי בכל זאת בני השרון
למרות הכל, בשורה התחתונה, החתימות על הדרכונים עשויות עדיין להתעכב ממש עד השניה האחרונה, ולא מן הנמנע ששוב נראה בעונה הקרובה במגרשים המקומיים את אותם השחקנים שראינו עד כה.
אם בגלל הצרות הכלכליות שלא פוסחות גם על הליגות החזקות, אם בגלל השוואות מחיר מפתיעות וגבוהות מספיק מצד הקבוצות המקומיות המשוועות
לישראלים (בטח שלאחר החלטות המנהלת), ואולי גם סתם מהסיבה הפשוטה ש'רילוקיישן' למקום רחוק זה אף פעם לא דבר פשוט. בטח אם אתה שחקן צעיר בשנים הכי יפות.
לא מעט שחקנים ומאמנים ישראלים סיפרו בעבר רבות על החודשים הארוכים והלא פשוטים מבחינה טכנית של קור ובדידות, לא פעם במדינה שבה אפילו כמעט ולא מדברים אנגלית. "צריך לקחת גם את המימד של החיים כי זה לא פשוט לעבור למקום, להתרגל למנהגים מקומיים ולחיות רחוק מהמשפחה והחברים. אבל למי שמוכן לעשות את ההקרבה הזו זה משתלם", מספר לימונד.
"בסופו של דבר כנראה שלא כ''כ רע בארץ", מסכם ארבל. "יהיה מעניין לראות עד כמה הגל הקטן שמתרחש עכשיו באמת יחזיק מעמד בסופו של יום, כשמקבלים הצעה מקבוצה שלא תמיד משלמת, ונמצאת בעיר שהולכת לישון בתשע בערב במקרה החיובי, ובחורף קר שם ברמות לא ישראליות בעליל. פתאום בני השרון זו כבר לא אופציה כזו רעה".
לפנייה לכתב/ת 
