אם לא סובלים, זה לא נחשב - חיי אוהד הורקאן

ביום ראשון האחרון, ים של דמעות נשפכו בארגנטינה, במסגרת חגיגות האליפות של ולס סארספילד ובעיקר בפרידה של מרטין פאלרמו מאוהדי בוקה ג'וניורס בבומבונרה. אבל במוצאי שבת השבוע, צפויה להצטבר כמות לא פחותה של מ"מ מדמעות אחרות. זה יקרה בסיום מחזור הנעילה וההכרעה הדרמטית של התחתית הבוערת בטורניר הקלאוסורה.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
• הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק  
  

חמש קבוצות ייאבקו נגד רוע הגזירה, כאשר רק אחת מהן תסיים את השבת עם עונה נוספת מובטחת בליגה הראשונה, שתיים נוספות ישחקו במבחנים נגד הירידה ושתיים אחרות ייפרדו מהליגה של הגדולות בדרך לליגה השנייה. עם כל הכבוד לטיגרה, ריבר פלייט, אולימפו וחימנסיה לה פלאטה, את כותב שורות אלה מעניין רק דבר אחד - מה יקרה עם הקבוצה האהובה, הורקאן.

ולס חגגה אליפות, הורקאן בדרך לליגת המשנה (צילום: AP)

על הנייר, האדומים-לבנים מפארקה פטריסיוס נאבקים רק על מקום במבחנים נגד הירידה, בתקווה לא לרדת ישירות כבר במוצ"ש. אם ינצחו הם לא יהיו תלויים בתוצאות המקבילות, בכל מצב אחר ייחלו חישובים של מה עשו השכנות לתחתית. אבל אם להסתמך על ההיסטוריה של הקבוצה הענייה ולמודת הסבל הזו, כאוהד הורקאן, אני כבר מכין עצמי לגרוע מכל.

האהבה לקבוצה הזו הוזרקה לכולנו בוורידים (פרט לאח אחד 'בוגד', אוהד ריבר) עוד מלידה, על ידי מייסד השושלת, אבא מריו (כיום בן 79). עם הזמן, ההתמכרות לקבוצה התגברה גם מהחיים של מספר שנים בבואנוס איירס (שליחויות של ההורים) ובעיקר דרך הגעגועים והמעקב אחריה, בכל שעה, ממרחק של אלפי קילומטרים, כאן בארץ.

למודי סבל, אבל הכי טובים שיש. אוהדי הורקאן 

לא יעזור כלום לכל הקבוצות האחרות בארגנטינה, אין ולא תהיה קבוצה מרגשת כמו שלנו, הקבוצה הכי "שכונה" במדינה. מצבנו האנוש כיום הוא בגלל ההתנהלות השכונתית של ההנהלות האחרונות, אבל הכוונה במקור ב'שכונה' הוא דווקא במובן החיובי של המילה. פארקה פטריסיוס היא שכונת עוני שמזכירה לכל מי שהולך בה את היופי שבצניעות, החיים הפשוטים ובכלל, שכונה עם ריח של כדורגל, טנגו ועוד לא מעט מהמושגים הממכרים בארגנטינה.

בשנים האחרונות, הורקאן הפכה רשמית לקבוצה מקוללת, עם נאחס שרק מגביר את ההתמכרות אליה. בדצמבר 2007, למשל, ארבעה עיתונאים-אוהדים אשר שידרו את משחקי הקבוצה בקביעות בתחנת רדיו, נסעו לסקר את הקבוצה עד סן חואן, 1,100 ק"מ מבואנוס איירס. בתאונת דרכים קשה בנהיגה חזרה אחרי המשחק, הם נהרגו.

וכל זה שנה וחצי אחרי שבקיץ 2006, מאמן הקבוצה דאז, אנטוניו מוהאמד ('אל טורקו'), ספג טרגדיה קשה בסיום ביקור שלו עם שני ילדיו במונדיאל בגרמניה. אחרי הדחת הנבחרת ברבע הגמר, בדרך חזרה לשדה התעופה בפרנקפורט, צעירים מקומיים, כנראה עם רמת אלכוהול גבוהה בדמם, נכנסו מאחור ברכב של מוהאמד, במהירות 200 קמ"ש. בנו הבכור של המאמן נהרג במקום (מאז, קבוצת הנערים שלנו נקראת על שמו), הילד השני נפצע קל והמאמן עצמו שרד שני ניתוחים קשים ברגליו והלך שנה עם קביים, אחרי שתחילה חששו כי יש צורך לקטוע את אחת מרגליו.

מוהאמד, אגב, שחקן עבר של המועדון בשנות ה-90' ואחד האהובים של הקהל, אימן את הקבוצה והחזיר אותה לליגה הראשונה לפני מספר שנים. לא מזמן הצהיר כי "בעוד 5-7 שנים, אחרי שאפרוש מאימון, אבוא להיות נשיא של הורקאן". כן, כמו פרנץ בקנבאואר, הוא יהיה שחקן, מאמן ונשיא של קבוצתו האהובה. עד כדי כך אהובה, שגם כאשר שיחק בזמנו בבוקה, בעט מול שער חשוף של הורקאן החוצה (מאוחר יותר הודה: "לא יכולתי לכבוש נגדה"). עד כדי כך אהובה, שגם בעונות האחרונות, כאשר אימן את קולון סנטה פה או אינדפנדיינטה, בפעמים בהן הורקאן שיחקה ביום אחר מקבוצתו, הגיע לצפות בה מהיציע.

אותו מוהאמד יעבור במוצ"ש את אחד הרגעים הכי קשים שאפשר לתאר. אז נכון שלעומת טרגדיה האישית שעבר אין מה להשוות, אבל בנוסף לכל, הוא יעמוד על הקווים של אינדפנדיינטה במחזור הנעילה מול הורקאן אהובתו.

לפני שבועיים, כשנשאל מה יקרה אם במחזור האחרון ניצחון שלו יוריד את קבוצתו האהובה ליגה, השיב: "הלוואי הכל יוכרע לפני מחזור הנעילה. לפני שאוריד את הורקאן ליגה, אני אטוס לחו"ל כדי לא להיות ברגע הזה". בסופו של דבר הוא אכן יהיה במשחק ואת כל השבוע הקשה הנוכחי הוא מעביר בשתיקה, על רקע הספקולציות מסביב האם קבוצתו תלך על ניצחון או תתחשב ברגשות של מאמנה.

מוהאמד. אין מה לקנא בשבוע שעובר עליו (צילום: רויטרס)

לי לא נותר אלא לשאול את היושב במרומים: "אם כבר אנחנו יורדים ליגה, למה זה לא יכול להיות רגיל או דרך המבחנים, אבל בלי כל ההתעללות הזו בדמות הדרמה האנושית מול האיש הכל כך אהוב עלינו?". אבל התשובה טמונה בגוף השאלה, ככה זה בהורקאן. בלי סבל, זה לא באמת נחשב.

אנחל קאפה. הורקאן מתגעגעת לימים שלו ב-2009 (צילום: AP)

סבל, כמו למשל לפני שנתיים בדיוק, כשהיינו במרחק שבע דקות מהאליפות השנייה בתולדותינו (אחרי זו ב-73', תחת ססאר לואיס מנוטי הגדול). אני חציתי את כל האוקיינוס מכאן עד ארגנטינה כדי להגיע ל"משחק ההכתרה", אבל שופט ארור (לא אזכיר את שמו, זו מילה גסה) פסל לנו שער חוקי והעניק אחד לא חוקי לוולס. מאז, אגב, אותו ייצור עם המשרוקית הושעה, לא שפט יותר בליגה וכיום הוא פועל בניין.

פאסטורה והלהקה ב-0:4 הבלתי נשכח על ריבר, לפני התואר שנשדד

לפני פרידה, קבלו גם פרט סטטיסטי קטן: עד 1986, ארבע קבוצות בלבד מעולם לא ירדו ליגה בארגנטינה: ריבר פלייט, בוקה ג'וניורס, אינדפנדיינטה והורקאן.

מאז אותו קיץ שחור בו הפסדנו משחק הכרעה בפנדלים וירדנו ליגה, אנחנו עכשיו על סף הירידה הרביעית בתולדותינו, הפעם תחת הנשיא קרלוס בבינגטון, מגיבורי האליפות ב-73', שהוכיח שכושר הניהול שלו רחוק ממה שידע לעשות עם הכדור כמספר 10 האגדי.

אבל לצד כל הכאב והסבל, אין על הקסם של הורקאן. שמות כמו אלפרדו די סטפאנו, הרמיניו מסאנטוניו או נורברטו 'טוצ'ו מנדס, או קרוב יותר בציר הזמן - חבייר פאסטורה ומריו בולאטי מעונת הקסם ב-2009 תחת אנחל קאפה המרגש, גרמו רק לנו, אוהדים למודי סבל, להזיל דמעות. ולמרות כל הדמעות, בלי קשר למה שיעשו בשבת חימנסיה וקילמס במקביל, לא נותר לי אלא להגיד - gracias viejo, por hacerme quemero (תודה אבא, על שעשית אותי אוהד הורקאן).