מתפללים בלי אלוהים
האם יש תפילה חילונית? פרופ' שגיא בטוח שכן, ובספר חדש הוא מוכיח שגם אתיאיסטים מובהקים מתפללים, ויש להם נמען
ישנם מושגים שכל כך מזוהים עם הימצאותו של האל, עד שכמעט ולא ניתן לדמיין אותם קיימים בפני עצמם. תפילה
היא אולי הבולטת שבהם: היא נתפסת כשיח בין האדם לאלוהיו. דיבור שחייב שיהיה לו נמען. אבל אולי לא.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
בספרו "פצועי תפילה - תפילה לאחר מות האל" (הוצאת אוניברסיטת "בר אילן" ומכון שלום הרטמן), מנסה פרופ' אבי שגיא לתת לתפילה פירוש אחר.
"תפילה היא התייחסות עצמית"
אם תשאלו את שגיא, גם אם אין אלוהים – יש תפילה. הוא משתמש בספרות העברית (בעיקר מהעלייה
כשאת אומרת 'שמע', למה את מתכוונת?
דרושה כוונה
אפרת שפירא-רוזנברג
"מה בעצם את מצפה, שאלתי את עצמי, שבעקבות התפילה שלך אדם בן 77, חולה לב שהסרטן כבר אכל את גופו, יקום פתאום ממיטת חוליו, בריא וחסון? את באמת חושבת שסבא שלך יבריא אם תתפללי ממש חזק?" אפרת שפירא-רוזנברג שמעה את הגננת של הבת שלה דורשת מהילדים יותר כוונה בתפילה, ונזכרה ברגע שבו איבדה את התמימות
השנייה עד ימינו) - כדי להציג תפילה שאינה תלויה בשאלת קיומו של האל.
"התפילה היא עובדה בסיסית, שכלל לא קשורה לדיון בעד ונגד אלוהים", מסביר שגיא, מרצה במחלקה לפילוסופיה, וראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת "בר אילן". "שאלת הנמען אינה השאלה המרכזית. אם אתה אדם מאמין, אתה מפנה את התפילה לאלוהים. אבל גם אצל אדם שאינו מאמין, קיים המושג תפילה.
"הספר שלי יוצא מנקודת הנחה שאנשים מתפללים כרפלקס ראשוני שקיים בהם, והנמען (כלומר, האל) כלל לא תנאי הכרחי לתפילה. אנחנו רואים שתפילה קיימת גם בדתות שאין בהן אל, כמו הבודהיזם".
כדי להתמודד עם שאלת התפילה ללא נמען, משתמש שגיא ביצירות ספרותיות שבהן הכותבים נותנים דין וחשבון על היותם אנשים שמתפללים, על אף שהאל אינו רלוונטי לעולמם.
"המחשבה שיש לתפילה נמען, היא תפיסה תיאולוגית", מסביר שגיא. "תפילות יכולות להיות ביטוי למשאלות לב, לתקווה או לביקורת עצמית, כי התפילה היא קודם כל אקט של התייחסות עצמית. לפעמים היא ממוענת, ולפעמים לא. התפילה היא למעשה סירוב למציאות נתונה. האדם עומד מול מציאות - ואו שהוא מודה עליה, או שהוא מסרב לקבל אותה. התייחסות זו מגולמת במלל. הדיבור לא חייב להיות מופנה החוצה, הוא יכול להיות פנימי".
האדם המתפלל
בדרך כלל, קיימת נטייה לחלק את התפילה לפי סוגי נוסחים או דתות. החלוקה של שגיא שונה,
דעה
אל מי אנחנו מתפללים?
אסף וול
האם אלוהים הוא רואה חשבון קטנוני, או שמא הוא נמצא בכל אחד מאיתנו? לפני מי אנחנו עומדים ביום הדין? אסף וול בטור לחובבי ז'אנר הפלסף
והיא מתייחסת למתפלל כנקודת המוצא. התפילות, על פי שגיא, מתחלקות לכמה קבוצות:
תפילות שבהן האדם הוא הנמען. אלו תפילות בהן האדם שופט את עצמו.
תפילות שמבטאות הזדהות של האדם עם הקיום, אבל אינן מופנות לאל.
תפילות המהוות השתוקקות לנמען, בהן המתפלל מחפש נמען, אך אינו יודע אם הוא קיים.
תפילות שמנסות לשחזר את הנמען. המתפלל זוכר את אלוהים, אבל כבר אינו יכול להתפלל אליו.
"כמעט אין שאלה על כך שהאדם מתפלל", מבהיר שגיא. "זו עובדה שמתועדת בספרות. התפילה היא ביטוי לכל קיומו של האדם. היא דרך ההתייחסות הכי עמוקה שיש לו למציאות. למעשה, באמצעות התפילה הוא שולל או מאשר אותה.
"לפעמים אנחנו טועים ומזהים תפילה עם בקשה, אבל זה לא נכון: לבקשה יש התחלה וסוף, ואילו תפילה היא אינסופית. באמצעותה האדם מתייחס לעצמו ולקיומו. התפילה היא למעשה יסוד עמוק וראשוני באדם. כולנו יצורים רפלקטיביים, מדברים אל עצמנו ומייחלים. חלק מבני האדם מבטאים את הייחול הזה בתפילה. התפילה היא ביטוי של כוח הדיבור. אז נכון שלא כולנו מתפללים, אבל גם אלה מבטאים את הייחול באופנים אחרים, כמו אמנות".
פצע קיומנו
הפרשנות של שגיא מפקיעה את התפילה מעולם התיאולוגיה, ומוחקת את ההבדלים בין דתיים לחילונים בנושא.
"התפילה היא ניטראלית", הוא מחדד. "חשוב לא לקחת את תופעת התפילה, ולהעמיד אותה במובן דתי בלבד. בדתות סבורים שהתפילה מתחוללת כשהאל פועל באדם, או שהתפילה היא עדות לחסדו של האל, או שהיא חובה דתית. אבל ראייה זו, למעשה, מצמצת את התפילה. צריך להוציא אותה מהוויכוח בין דתיים לחילונים. הדת אמנם ניכסה לעצמה את התפילה, אך היא אינה מכוננת אותה או רלוונטית אליה".
מדוע בחרת בכותרת "פצועי תפילה"?
"התפילה היא פצע בקיום. כיצורי אנוש אנחנו חצויים. מצד אחד, אנחנו יש-קיים בעולם, ומצד שני אנחנו מתייחסים לעולם. זה פצע שהוא גם תרופה, כי בתפילה אנחנו מבטאים את היותנו יצורים כפולי קיום, והביטוי הזה הוא כורח ראשוני. לכן גם ילדים מתפללים. אין להם תיאולוגיה, הם לא יודעים למי הם מתפללים, אבל זה ניסיון לתמרן בתוך הפצע של קיומנו".
בעוד כשבועיים, במסגרת פסטיבל "לא בשמים" שייערך בכפר בלום, יעסוק שגיא בשאלה האם להיות יהודי זה גורל – עוד ניסיון שלו לטפל ביהדות בכלים לא תיאולוגיים. "הרב סולובייצ'יק הציג מודל יהודי שיש בו יעוד וגורל", הוא מוסיף. "הגורל לפי המודל שלו הוא כפוי, וגם הייעוד עטוף במשהו מטפיזי-דתי, לפיהם היהודי אינו יכול להיות לא-יהודי. בימי הביניים השיוך היה דתי, ולא היתה אופציה אזרחית. אבל למן העת החדשה האדם יכול להתפרק מיהדותו. הוא יכול לצאת מגרמניה לאנגליה, ולחיות שם מבלי שיידרש לשיוך דתי. הטענה כאילו אירוע כמו השואה מחזיר את האדם ליהדותו, אינה מתאימה, כי אי אפשר לבנות את הקיום היהודי על סוג של רדיקליות קיצונית. כך שהיום בוודאי שיהודי יכול לבחור אם להיות יהודי - אם לאו".
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' אבי שגיא
צילום: באדיבות מכון הרטמן
"פצועי תפילה"
מומלצים
