עמיר בניון - לא סתם ארצ'י באנקר עם כיפה

אז איך אתם אוהבים את העמיר בניון שלכם? האם אתם מעדיפים את המטיף בשער, הדרשן הקולני שנהנה לשחוט כל פרה קדושה שנקרית בדרכו? (השבוע זו גלגלצ, נגדה טען כי היא מחרימה אותו מסיבות פוליטיות). או שאתם מבכרים את המוזיקאי השקט, הנחבא אל הכלים, שכותב אלבומים שלמים לאמני מיינסטרים מובהקים כמו גלי עטרי וישי לוי?

משהו מוזר, מוזר מאוד, קרה לקריירה של הזמיר מבאר שבע. היא הולכת פתאום בשני קווים שהולכים ומתרחקים האחד מהשני. מצד אחד, בניון הפך לדמות ציבורית שנוייה במחלוקת, שמשגרת בתדירות גבוהה מהלומות מילוליות לעבר מאפיה ספק מדומיינת ספק קיימת של שמאלנים - תל אביביים - מכתיבי טעם.

מהעבר השני, קולו כזמר הולך ונמוג מהמיינסטרים. זאת, יש לומר, בעוד שכיוצר הוא חווה פריחה חסרת תקדים. בניון, כאמור, כתב והלחין אלבומים שלמים לגלי עטרי ולישי לוי, מהאמנים הפופולרים ביותר בישראל.

לימור לבנת עם בניון. הקהל עדיין אוהב (צילום: אלכס קולמויסקי) 

אז איך אפשר ליישב בין שני הפרמטרים האלה, והאם עמיר בניון, הדמות הציבורית, ניתק מבניון המוזיקאי? לגמרי לא. הסבר אפשרי אחד, שבניון יאמץ בשמחה, הוא שעל רקע ההתבטאויות החריפות שלו, לרדיו קשה לעכל את בניון והוא מסוגל להתמודד איתו רק בגרסת הלייט. כלומר, כשהוא בוקע מפיה המעודן של גלי עטרי.

אבל אני מציע הסבר אחר. כמעט הפוך. העובדה שאמני מיינסטרים כמו עטרי או ישי לוי - שאינם ידועים באומץ ציבורי יוצא דופן - מוכנים להתעלם מדימויו הטרללולי של בניון, ולהפקיד בידיו אלבומים שלמים, היא הוכחה לכך שהקונצנזוס השתנה. לפני עשר שנים, נאמר, אם אמן היה מעז לתקוף את קודשי הקודשים של האליטה התקשורתית, הפונה באופן ברור לצד השמאלי של המפה הפוליטית (ואני אומר זאת כאיש תקשורת שמאלני), הוא היה מוקע מיד כקיצוני מטורף והקריירה שלו הייתה נאספת אל אבותיו (הקבורים, כמובן, ביהודה ושומרון).

כל השוני

ולעניין אחר, אבל קשור. בסוף השבוע פורסמו מודעות ענק שבישרו על הופעות הקיץ הגדולות באמפי שוני בבנימינה. המקום שכבר זכה לכינוי "קיסריה של האשכנזים", אחרי שאימץ לחיקו את השמות שנדחקו מהמבצר הרומי לטובת הדודו אהרונים. כל מי שמעקם את האף עכשיו, ומסנן בפוליטיקלי קורקטיות משהו כמו "אולי מספיק כבר עם ההפרדות הגזעניות האלה", מוזמן לעיין ברשימת המופעים ה"לוהטים" של הקיץ בשוני.

האמפי בהופעה של בנאי ואתי אנקרי. קיסריה האשכנזית? (צילום: עידו ארז) 

אגב, כשאני אומר "אשכנזי" הכוונה היא לא למוצאם האתני של הזמרים, אלא לסגנון

המוזיקלי. זה "של פעם". הקודם. הז'אנר שהפסיד. ואלה שמות: שלומי שבן, שלום חנוך (שתי הופעות), גידי גוב ויהודית רביץ, חוה אלברשטיין, מיכה שטרית, שבק ס', ריטה (שתי הופעות), אהוד בנאי, הראל סקעת, גלי עטרי ותיסלם.

הרשימה הזו היא כמעט בלתי נתפסת באנכרוניסטיות שלה. אם היינו חוזרים לקיץ של 2001, כמעט כל השמות הללו היו רלבנטיים באותה מידה. החידושים היחידים כאן הם שלומי שבן - פנומן מהדור הישן שצמח בעשור האחרון, והראל סקעת - כוכב נולד עם מניירות ורפרטואר המתאימים לקהל מבוגר.