פעם מגילה, היום ספר, מחר iPad
הספר הולך ומשתנה לנגד עינינו, אבל אין חדש תחת השמש: מאז המצאת הכתב הוא עבר גלגולים שונים ומשונים שעיצבו את האופן שבו אנחנו קוראים ואפילו חושבים. לכבוד שבוע הספר, ליאת נאה יוצאת למסע ארכיאולוגי ממצרים ועד כנען כדי להתחקות אחר קוראים וכותבים בעולם העתיק
נראה כי בשנים האחרונות שבוע הספר העברי מלווה בתחושה של "עולם הולך ונעלם". בקרוב, כך נדמה, ילדים כבר לא ידעו מה לעשות עם החפץ המלבני הדומם הזה, שמדפדפים בו בשקט מבלי לקבל מופע אורקולי בתמורה, ושום דבר טוב לא קורה לו אם מחברים אותו לחשמל.
במלחמה מול האייפון והקוראים האלקטרוניים למיניהם, שיכולים לאכסן אלפי ספרים ולהציע חווית קריאה אינטראקטיבית ורבת-ריגושים, הספר הישן והטוב נותר הרחק מאחור. לבבות רבים נצבטים למחשבה שספר הנייר המודפס, המלווה אותנו מאז המציא גוטנברג את הדפוס המודרני, הולך והופך למוצג מוזיאוני, ורבים חוששים שעם השינוי בצורת הקריאה יאבד גם חלק ניכר מן הקסם שבחוויה.
אך האם הנוסטלגיה שלנו אכן מוצדקת? האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהספר עובר שינוי דרמטי: עלעול מהיר בין דפי ההיסטוריה מגלה כי הספר עבר תמורות אדירות במהלך השנים, ואופן הקריאה השתנה מן היסוד שוב ושוב.
רמזים לשינויים במושג "ספר" אנו מוצאים כבר בתנ"ך, שם נזכרים לא מעט ספרים במובן המוכר לנו, כמו למשל ספרי דברי הימים למלכי ישראל ויהודה, אך המלה "ספר" מציינת גם מכתב או תעודה כתובה. גם בתעודות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, כמו למשל תעודות לכיש מן המאה השישית לפנה"ס, נזכרת המלה "ספר" כדי לציין "אגרת".
התפתחות הכתב
חקר כתובות עתיקות מכונה "אפיגראפיה", או "פליאוגראפיה": זהו תחום מחקרי העוסק, בין השאר, בהתחקות אחר אופן התפתחותו של הכתב בעולם הקדום. נהוג לחשוב שהכתב התפתח במקביל במסופוטמיה ובמצרים העתיקה באלף הרביעי לפנה"ס.
למרות שצורות הכתב הראשונות הללו דמו האחת לשנייה במובן מסוים, משום ששתיהן החלו את דרכן ככתב פיקטוגראפי (כתב שבו כל מלה או הברה מיוצגת בתמונה של ממש), ניכרו ביניהן גם הבדלים משמעותיים, הן בטכניקת הכתיבה והן במצע הכתיבה. ההבדלים הללו השפיעו עמוקות על יצירתן של תעודות שונות בתכלית בעולם המסופוטמי והמצרי, שהשפיעו, בתורן, על ביטויי האוריינות בארץ-ישראל הקדומה.
ציור קיר המתאר אשה המחזיקה בספר (כנראה אוגדן לוחות עץ מצופים בשעווה, עליו ניתן היה לכתוב) - פומפיי.
במסופוטמיה, לדוגמא, סימני הכתב לא נכתבו בדיו אלא הוטבעו באמצעות קנה בלוחות עשויים טין רך, חומר הגלם הזמין ביותר באזור זה. הכתב המסופוטמי מכונה "כתב יתדות", משום שעם הזמן התפתחו הדימויים התמונתיים המקוריים לכדי תווים המורכבים מקווים דמויי יתדות.
הקריאה בתעודות בכתב יתדות מצריכה מיומנות כה גבוהה, עד כי כיום מועטים המומחים בעולם המסוגלים לקרוא ישירות מן התעודה, מבלי להעתיק את האותיות על נייר באופן קריא יותר. מיותר לציין שהספרים במסופוטמיה היו שבירים במיוחד.
במצרים, לעומת זאת, נשמרה צורת הכתב הפיקטוגראפית, ששימשה בעיקר לכתובות רשמיות שנחקקו באבן, במקביל לצורות כתב אחרות, מופשטות יותר, שבדרך כלל נכתבו בדיו על-גבי פפירוס. הפפירוס, אותו מצע כתיבה עשוי גומא או קני סוף, הנפוצים על גדות הנילוס, חולק לגליונות וגולגל למגילות. הפפירוס הוא המקור הקדום למלה האנגלית לנייר, "paper".
הקוראים של פעם
מי היו הכותבים והקוראים הקדומים? שתי מסורות הכתב הללו, המסופוטמית והמצרית, חייבו שנים ארוכות של הכשרה מפרכת, ורק מתי-מעט יכלו להקדיש את הזמן והמשאבים הדרושים לשליטה ברזי הכתיבה והקריאה.
יש לזכור שהמקרא מתייחס לכתב המצרי כ"כתב חרטומים" – למרות שהיום הביטוי התגלגל לתיאור כתב בלתי-קריא, במקור הוא לא התייחס דווקא לסימני הכתב, אלא למשתמשים בו - החרטומים, כוהני מצרים.
במזרח הקדום ילדים נשלחו למקדשים כדי ללמוד את מלאכת הכתיבה והקריאה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהכשרתם של הכוהנים. בהתאם, גם המלה "הירוגליפים" פירושה ביוונית "חריתות קדושות".
יושבי הארץ הקדומים השתמשו בשתי צורות הכתב הללו, המסופוטמית והמצרית, כמו גם בצורות כתב זרות נוספות, כדי לנהל תכתובות מנהליות, מסחריות ואחרות, בערי כנען ומחוצה לה, עד לבואה של המצאה ששינתה את תולדות האדם לעד – המצאת האלפבית, שנולדה, ככל הנראה, ממש כאן, באזורנו שלנו אי-שם באלף השני לפנה"ס.
פפירוס מצרי (צילום: Shutterstock)
הנסיבות המדוייקות בהן הומצא האלפבית שנויות במחלוקת, אך החוקרים מסכימים כי ההמצאה בישרה עידן חדש: לראשונה יכלו אנשים מן השורה ללמוד בקלות יחסית את הקריאה והכתיבה. במקום ללמוד מאות או אלפי סימנים שונים - סימן לכל מלה או הברה במלה (גה, גי, גו וכ"ו) - אפשר היה להסתפק בעשרות אותיות כדי להפוך ליודעי קרוא-כתוב.
זו הייתה מהפכה דמוקרטית, לא פחות: לראייה, כיום לומד כל ילד ללמוד קרוא-וכתוב כבר בהגיעו לגיל שש; ספק אם אפשר היה לצפות מילדים לשנן בע"פ מאות ואלפי סימנים מסובכים בהגיעם לכתה א'.
אותיות לכולם
אם כך, לא רק הכתב השתנה מאוד לאורך התקופות, אלא גם הקוראים. יש המאמינים כי רק במאה השמינית לפנה"ס, עם התפשטות הכתב האלפביתי, רווחה האוריינות בקרב פשוטי העם בארץ.
ענת מנדל, אפיגראפית ודוקטורנטית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מספרת: "המקרא מדבר על מלכים ומלכות, נביאים, כהנים ולויים, שרים ופקידים של המנגנון הבירוקראטי השלטוני בתקופת הממלכות, ואנשי צבא – כולם מתוארים כקוראים וככותבים.
אבל כבר קודם לכן, בשלב מוקדם באלף הראשון לפנה"ס, אנשים "פשוטים" כתבו את שמם על כלי קיבול כדי לסמן עליהם בעלות; כתובות-הקדשה ופולחן נחרתו על חפצים שהוגשו כמנחות במקדשים; מכתבים נכתבו על אוסטרקונים (שברי חרסים) ומגילות-פפירוס; יצירות ספרותיות, שלפני כן הועברו בע"פ, הועלו על הכתב".
למרות זאת, היא מסבירה, סביר להניח שהיה בחברה הישראלית הקדומה אחוז גבוה של אנאלפביתים, וכאלה שידעו, אולי, לכתוב רק את שמם-שלהם, ולא יותר.
מנדל מספרת על מקרים מעניינים במיוחד: "למשל, כתובות חקוקות בכניסה למערות-קבורה הִתרו בשודדי-קברים שלא יעיזו לשדוד את האוצרות שבקבר. קשה להאמין שהשודדים במאה השמינית לפנה"ס ידעו לקרוא את האזהרה, אבל אפשר לראות איך מי שקבע את הכתובת מעל לכניסה לקבר האמין שלכתב יש כוח להרחיק צרות ומבקרים לא רצויים".
טין במקום פפירוס
מבחינה ארכיאולוגית, לכתיבה בלוחות טין במסורת המסופוטמית היה יתרון בולט: בניגוד לפפירוסים, העשויים מחומר אורגני מתכלה, לוחות הטין היו עמידים בהרבה לפגעי הזמן, ורבים מהם (או לפחות משבריהם) שרדו כממצא ארכיאולוגי, ואיתם – המידע שתעדו.
לעומתם, נדיר מאוד למצוא מצעי כתיבה אורגניים, כמו הפפירוס והקלף (מצע עשוי עור בע"ח), בחפירות ארכיאולוגיות. רק דגימות ספורות נשתמרו בתנאי יובש קיצוניים, וביניהן בולטות מגילות קומראן.
נראה כי כאן טמון גם ההסבר למיעוט הכתובות בעברית קדומה שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות – סביר שרוב התעודות (והספרים) נכתבו על-גבי פפירוס או קלף, ולכן לא שרדו; רמז לכך הוא ריבוי הבולות, טביעות חותם על-גבי גושי טין, שנמצאות בחפירות ארכיאולוגיות.
הבולות חתמו מגילות מגולגלות, ורק הן לבדן נשתמרו עם השנים, גם כאשר הפפירוס נתכלה. בולה מסוימת שנמצאה בעיר דוד בירושלים, לדוגמא, מזכירה את שמו של גמריהו בן-שפן, סופר מלכותי הנזכר בשמו גם בתנ"ך עצמו (ירמיהו ל"ו), והיא מחזקת את התחושה שאמורות היו להימצא כתובות רבות יותר מתקופת המקרא.
במקביל, נראה כי כבר באלף השני לפנה"ס היו נפוצים במזרח הקדום גם לוחות עץ מצופים שעווה שאפשר היה לכתוב בה באמצעות מכשיר חד. כדרכם של חפצים אורגאניים, גם לוחות העץ, כמו ספרי הפפירוס, כמעט ולא נשתמרו בממצא הארכיאולוגי.
אלו הם, אם כן, חלק מציוני הדרך בתולדותיו של הספר הקדום. אם כי מגילות של קלף המשיכו להיות פופולאריות בתקופות יוון ורומא (וממשיכות להיות בשימוש עד היום, למשל בספרי תורה בבתי הכנסת), נראה כי כבר בזמנן של תרבויות אלו הומצא הספר הכרוך, שכלל מספר עמודים הכתובים בכתב יד.
הספר הכרוך התפתח, ככל הנראה, מן הצורך לאגוד מספר לוחות עץ יחדיו. רק יותר מאלף שנה מאוחר יותר הומצא הדפוס, שאיפשר להוזיל את הספרים בצורה משמעותית והפך אותם לנפוצים בהרבה. לאור כל זה אפשר, אולי, לראות את המעבר הנוכחי לספרים דיגיטאליים כשינוי נוסף שמצטרף לשורת שינויים קודמים, כל אחד מהם מהפכני בדרכו.
השינויים בהתפתחות צורות הכתב ובאופיים של הספרים השפיעו מאוד לא רק על קהל הקוראים, אלא גם על אופן הקריאה של תוכן הספרים: החומר הכתיב את החלוקה לפסקאות, לעמודות ולפרקים, והשפיע על האופן שבו הובן אותו הטקסט במדיות שונות. ייתכן כי תהליך דומה יתרחש גם עכשיו, כאשר תוכן מוכר יועבר למדיה חדשה.
ליאת נאה היא כותבת ותלמידת תואר שני בארכיאולוגיה מקראית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
