מה קורה כשהמדינה מפריטה את שירותי הרווחה?
למגזר השלישי נגמר הכסף, והמדינה לא נמצאת בשטח. מי שנפגע הוא זה שאין לו כוח או זמן למחות על כך. זאת התוצאה של מדיניות מכוונת של הפרטה, והכול בשם היעילות הקדושה. מדור "שוה בשוה"
את חוסר האונים אפשר היה לחזות מראש. דו"ח של הוועדה לרפורמה במחלקות לשירותים חברתיים שפורסם ב-2009 קובע שישנה מגמה של ריבוי נותני שירותים מחוץ למגזר הציבורי. הארגונים מתרבים, והתושבים תלויים בהם יותר ויותר. להפרטה חלקית זאת יש יתרונות, בעיקר יעילות כלכלית, אך יש חיסרון אחד גדול, משמעותי הרבה יותר: השליטה של המדינה באופי ניהול שירותי הרווחה שלה פוחתת. אם הגופים בשטח – תפקידם אמור להיות בעיקר תכנון ואספקת שירותים – הם מקבלים, שלא בכוונה, גם תפקידים ניהוליים של קביעת מדיניות.
משרד הרווחה, כך לפי דעת גורמי שטח רבים, מתקשה לעקוב אחרי הנעשה בשטח בעמותות שמקבלות ממנו סיוע. כלומר, בכל הנוגע לפעילות עמותות – שגם בהפרטה ראוי שתהיה תחת רגולציה – למדינה אין עין בוחנת שיכולה לדעת איזה תושבים נשארים מאחור. לכל היותר, בחלק מן המקרים, יש לה ראייה מטושטשת בלבד של תמונת המצב.
התנערות המדינה מאחריותה לשירותי רווחה
יודגש: אין טענה וחצי טענה לארגונים, הבעיה היא בהתנערות המדינה מאחריותה לשירותי רווחה. ארגונים אלה הם לא אי יציב, כפי שאפשר לשים לב לאחרונה: הם תלויים בתורמים בארץ ובחו"ל. כלומר, אלפים רבים של תושבים תלויים ברצונם הטוב של גבירים כדי לזכות לשירותי רווחה. אז נכון, לא מדובר בשירותי בסיס כמו אלה הניתנים בביטוח לאומי – אך מדובר בשירותים חשובים עליהם התושבים בפריפריה, או לצורך העניין גם נפגעות תקיפה מינית, מסתמכים – וכעת ייתכן שלא יוכלו לקבלם.
ריבוי הגופים הפועלים, אם זה רשויות מקומיות, עמותות, יוזמות אזרחיות - יוצר שירותים רבים ומקשה על יכולת המדינה והרשויות המרכזיות לבקר באופן יעיל את פעילות הארגונים. יש כפילויות, תחרות וחוסר תיאום. המדינה גם מאבדת את הידע המקצועי בתחום, מכיוון שזה נשאר בשטח ולא עובר הלאה.
ומי שנפגעים הם מי שאין להם זמן לקרוא את המאמר הזה או לעשות מחאות פייסבוק. מי שמתחשבנים על כל שקל בקרב ההישרדות היום יומי. בעמותת "ידיד" מסבירים: "אדם שידרש לשלם 30-50 שקלים כדי לנסוע ממקום מגוריו לעיר אחרת לקבל סיוע משפטי או אחר, יחשוב פעמיים האם לנסוע ולוותר על אוכל ותרופות או לוותר על ההזדמנות לעתיד טוב יותר". בקרב ההישרדות הכול תופס, גם סכום של נסיעת אוטובוס.
בדיחה לא מוצלחת
ומילא, אם האזרח היה מקבל שירות טוב יותר. פקידי הממשל העייפים לא משרתים אותו, אומרת התזה שתומכת בהפרטה, ובמקומם יש פקידים עובדי ארגון, מאושרים ונמרצים שבאים אליו עם חיוך. גם זה, האמינו או לא, לא קורה בשטח. מחקר שפורסם בארה"ב ב-2010 קבע כי אין וודאות בקבלת שירות טוב יותר, וקיימים מקרים רבים בהם ההיפך הוא שקורה. ועוד לא אמרנו מילה על תנאי השכר הלרוב גרועים יותר שמקבלים עובדי העמותות.
מדינת ישראל עברה למדיניות רווחה. בשונה ממדינת רווחה, מדיניות משמעותה לנהל,
לפקח ולהנחות – בעוד שיש גופים אחרים שמבצעים את הפעילות הפיזית בשטח. כפי שאפשר לראות, יש מקום ניכר לשיפור במדיניות זאת, עד שהמדינה תוכל לעמוד בחזונה לאזרחים: "לספק לכל אדם, משפחה וקהילה את מיטב השירותים להם הם זקוקים, להבטיח את צמצום הפערים החברתיים, לשקוד על תכנון רב שנתי לטווח ארוך, לפתח כוח אדם ולקבוע סטנדרטים מחייבים לשירותי רווחה".
חזון יפה מאוד, בפועל בדיחה לא מוצלחת. לפי נתונים שפורסמו הממשלה לוקחת אחריות על כ-50% ממקורות המימון של המגזר השלישי. על החצי השני אחראים תורמים. כשהם נעלמים, מדיניות הרווחה נאלמת. עד שהמדינה לא תטרח ותשקיע תקציבים ביותר רגולציה או החזרה של פעילות רווחה לאחריותה – המצב לא צפוי להשתנות.
- לפניות למדור: yairnat@gmail.com
, למדורים קודמים לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
