והרופאים אמרו שהתינוק לא ישרוד. סיפור חיים

בתאריכים 5-7 ביולי יתקיים בתל אביב "הכנס הבין לאומי החמישי של בית איזי שפירא בתחום הנכויות". בכנס יציגו אנשי מקצוע מחקרים חדשים, תכניות טיפול ומגמות בכל הקשור לטיפול בנכים ובמוגבלים, במטרה לשפר את איכות חייהם ואת הטיפול בהם.

במסגרת הכנס, יושק הספר "נחטף מן המוות - סיפורו של גבי", אותו כתב ג'ף טולמן, מייסד רשת חנויות הרהיטים "טולמנ'ס" ו"דניש פלוס", ומגולל את סיפורו של בנו, גבי טולמן, אשר נולד עם פיגור שכלי.

גבי, כיום בן 40, איש משפחה, נשוי ואב לשני בנים, עובד לפרנסתו ומצייר בזמנו הפנוי, הינו סיפור הצלחה ונחישות הורית. ג'ף, בן 79, שקע בשנתיים האחרונות בזיכרונותיו וכתב על בנו מתוך אותה אופטימיות בה גידל את גבי. לדבריו, "גבי סבל מתסמונת פייר רובין, המאופיינת בחך שסוע. לאחר הלידה נפלה לשונו לאחור, ובמשך כשעתיים הוא סבל ממחסור בחמצן, שגרם לנזק מוחי קל. "הרופאים אמרו לי: 'הילד לא ישרוד עד הבוקר, יותר טוב שלא יחיה. הם התפלאו שלא קיבלתי את הדין שלהם".

גבי טולמן, אשתו תמי ובתם נופר

צילומים: ג'ף טולמן, באדיבות בית איזי שפירא

בספר מתוארת התמודדותם של הזוג עם המשפחה המורחבת, הילדים מנישואיו הקודמים של ג'ף, אחותו הצעירה של גבי, החברים שלא ידעו כיצד לנהוג. הקשיים החברתיים, הקוגניטיביים והגופניים עמם התמודד גבי מסופרים באופן מעורר הזדהות, לצד תיאור ניצני העצמאות שהחלו בגיל 10 – עם המחשב הראשון, אימוני השחייה, והחוג לציור ופיסול במוזיאון תל אביב שהוביל לתערוכות ומכירה של 50 יצירות עד כה.

הספר, היוצא לאור בהוצאה עצמית, מוצע למכירה בעברית ובאנגלית במחיר 75 שקלים. ג'ף טולמן, מי שהיה במשך כשני עשורים יו"ר הועד המנהל של בית איזי שפירא (עמותה) וכיום חבר כבוד, יתרום את הכנסות הספר לבית איזי שפירא.

• לרכישת הספר ניתן ליצור קשר עם בית איזי שפירא
• לפרטים נוספים אודות "כנס בית איזי שפירא" הקליקו כאן 
  

פרק ראשון

היה זה בראשית שנות הששים. רעייתי השניה, תמרה הגיעה גם היא כמוני לישראל כתיירת, והתאהבה בארץ. היכרותנו היתה זיווג משמים וההריון היה המשך טבעי לכך. היינו עסוקים בספירת הימים ככל שהתאריך הלידה הלך והתקרב באיטיות. שלושת ילדיי הגדולים יותר - נדיה בת ה-11, ליאורה בת התשע ומייקי בן השש - נקשרו יותר ויותר לתמרה, והיו נרגשים עד מאוד לקראת לידתו של התינוק החדש.

ההריון התקדם ללא בעיות, מלבד מעט בחילות בהתחלה. החל מהחודש החמישי היו לילות שבהם תמרה התקשתה להירדם, והתאוותה למאכלים מיוחדים. פעם היה זה סלמון מעושן - אחד המאכלים האהובים על תמרה, שנחשב למותרות בישראל באותם ימים. בפעם אחרת התחשק לה מרק עוף, מנה שמזכירה לה את ילדותה. השנה הייתה 1971, וחנויות המזון נסגרו

אז בשעה שמונה בערב, לכל המאוחר. נהגתי לטלפן למסעדות ולהסביר בתחנונים את מצבנו, בדרך כלל בהצלחה, ותוך כחצי שעה תמרה כבר היתה שקועה בזלילה.

תמרה היא קטנת ממדים - רק 1.45 מ' גובה, גוף חטוב להפליא, בעלת חיוך מסביר-פנים ואישיות חזקה. היא הייתה נרגשת מאוד לקראת האמהות המתקרבת. רופא-הנשים שלה המליץ על ניתוח קיסרי, והמועד נקבע ל-23 בדצמבר בשעה 17:30. הזמנו חדר פרטי בבית-חולים 'אסותא', שהיה אופנתי באותם ימים. תמרה, הידועה כבעלת טעם מעולה בלבוש, נראתה מדהימה בחלוק הלבן שלה, שערה מסודר באופן מושלם והיא מוקפת בפרחים. כשהתקרבה שעת הלידה נכנסה לחדר האחות, הסירה את החלוק הלבן של תמרה ועזרה לה להחליפו בכותונת לבנה רפויה. הדקות חלפו והמתח התעצם. סניטר גלגל פנימה אלונקה והעביר אליה את תמרה בזהירות רבה.

"אמרתי לתמרה שעליה לנוח ולאגור כוח, כי התינוק שלנו זקוק לאמא חזקה" 

אביה של תמרה נישק אותה בעיניים דומעות, אמה אחזה בידה שנופפה לשלום לתמרה המתרחקת. אני הצטרפתי אליה במעלית והבטחתי לה שהכול יהיה בסדר. לא יכולנו לדמיין איזה דרמה עתידה להתפתח. 

הוריה של תמרה, אדלה בת ה-59 ויואל בן ה-61, תזמנו את מועד הגעתם לישראל מארגנטינה כדי להיות לצד בתם היחידה בלידת תינוקה הראשון, שעתיד להיות נכדם השלישי. כמו תמיד, הם הגיעו עם שלוש מזוודות מלאות במתנות לשלושת ילדיי הגדולים, לתינוק החדש, לתמרה ולי.

יואל היגר מגליציה (פולין) לארגנטיה בשנת 1932, בגיל 22, והצטרף שם לשני אחיו המבוגרים ממנו. מובן שחשש כיצד הסתדר שם מבלי לדעת ולו מילה אחת בספרדית, אך הוא היה מלא מרץ ונחוש להצליח.

אדלה הגיעה מפולין בשנת 1934. כמו יהודים רבים שעזבו את אירופה באותה תקופה, גם אדלה ויואל השאירו מאחור את מרבית בני משפחותיהם, שזמן לא

 רב לאחר מכן נספו בשואה. אדלה היתה בת 22 כשפגשה את יואל, המבוגר ממנה בשנתיים. למזלה הטוב, גם היא הצטרפה שם לשני אחיה. בינתיים, יואל כבר רחש ידע בסיסי בשפה הספרדית, ושילוב של עבודה קשה ומתמדת יחד עם חושים מפותחים לשוק המקומי עזר לו להתפרנס בכבוד, גם אם ברמה צנועה. בארגנטינה של אותם הימים, קהילות שונות של מהגרים היו מאוחדות מאוד, ואין זה מפתיע, על כן, שאדלה ויואל נפגשו. שנה לאחר מכן הם נישאו.

יואל היה בעליו של בית-מלאכה קטן לתיקי עור. תמרה הקטנה היתה ילדה יפה, בבת-עינו של אביה, והוא נהג לקחת אותה עמו בביקוריו אצל לקוחותיו. אני דיברתי מעט מאוד ספרדית, ועוד פחות מכך יידיש - שני אמצעי התקשורת העיקריים של הוריה תמרה - אבל הם היו אנשים חמים ונדיבים, ואימצו על ליבם גם אותי וגם את שלושת ילדיי.

אמא שלי, אנני טולמן שהתה אצלנו במהלך החודש השביעי להריונה של תמרה, במסגרת ביקורה הדו-שנתי בישראל. כל ביקור כזה נמשך חודש ימים. את חלקו הקדישה לסיורים בארץ, ובחנה בהנאה את התפתחות המרשימה של המדינה.

רשת חנויות הריהוט שלנו, 'דניש אינטריורס', התרחבה כבר לשמונה חנויות. בישראל אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אווירת הניצחון מלווה בשגשוג וצמיחה, ומבול חסר-תקדים של עולים חדשים מארצות המערב המבוססות שטף את המדינה.

בינתיים, בבית-חולים 'אסותא', בחדר-המתנה הסמוך לחדר ההתאוששות, חיכיתי בדאגה לחדשות על תמרה והתינוק, יחד עם הוריה של תמרה, אדלה ויואל. האם היא תלד בת? אולי בן? מה יהיה משקלו של התינוק?

לפתע הגיע רופא-נשים, חיוור ומתוח, וקרא לי אל מחוץ לחדר. הוא הציג לפניי מומים שונים ורבים: החך שלו שסוע, והאצבעות בשתי ידיו מכווצות. נוסף לכך, כיוון ששכב לרוחב הרחם, שתי רגליו היו מקופלות ונלחצו מעלה כלפיי הכתפיים.

הרופאים לא ציפו שהתינוק ישרוד עד הבוקר ואמרו "מוטב כך". הודיתי להם על כנותם ואמרתי שאינני מוכן לקבל את עצתם מבלי לשמוע חוות דעת שלישית, לפי בחירתי. מחשבות התרוצצו במוחי ונזכרתי בסולי רייזנר, עולה מדרום-אפריקה כמוני, ומומחה ברפואת ילדים. מיד טלפנתי אליה והמזל היה לצידי - הוא היה בבית. כעבור 15 דקות כבר עמד לצד התינוק שלנו, ואחרי 20 דקות נוספות הוא יצא אלינו. דעתו היתה שאיש אינו יכול להתחייב, אך הוא ראה מספיק סימנים חיוביים ולכן המלצתו היא שיש לתת לתינוק סיכוי לחיים. כדי לאפשר זאת, מוכרחים להעביר אותו מיד ל'תל-השומר'- בית החולים המצויד ביותר. בינתיים, סולי סייע לתינוק לנשום בכך שמנע מהלשון שלו ליפול מאחור ולחסום את מעבר האוויר.

כמעט שעתיים יקרות מפז כבר עברו מרגע הלידה. מאוחר יותר יתברר כי מחסור במהלך אותם שעתיים קריטיות היה כנראה הגורם לנזק המוחי המזערי, שגבי התגבר עליו מאז בהצלחה רבה.

תמרה עדיין לא התעוררה מהניתוח, והזמן היה הגורם מכריע: היה עליי להחליט לבדי. זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי מימי חיי. תוך מספר דקות גבי הקטן כבר היה באמבולנס, בדרכו לבית החולים 'תל-השומר'. ידעתי שרעייתי היא "פייטרית", אך לבי נשבר ביודעי שחיינו היפים והשלווים בשש השנים האחרונות

 נעלמו להם בחטף. חיזקתי את עצמי לקראת העתיד לבוא. עמדנו להיכנס לעולם חדש - עולמן של משפחות שבהן ילדים עם צרכים מיוחדים. בכיתי בלבי על האישה שאהבתי, פרפקציוניסטית מטבעה, יודע היטב עד כמה קשה היא נקודת-השבר עבורה, לנוכח האירועים הקשים. התפללתי שיהיו לה כוחות נפש להתמודד עם האתגר, כפי שהתמודדתי גם אני עכשיו.

היה עלי לעלות ולעדכן את הוריה של תמרה בהתפתחויות. הם היו שבורים, ולא יכולתי לתת להם את העידוד שציפו לו. הלכתי לבדוק מה שלום תמרה, אך היא עדיין לא התעוררה. חיפשתי טלפון ציבורי, ואמרו לי לגשת לקיוסק מעבר לפינה. פתאום קלטתי כמה צמא הייתי, ושמחתי על ההזדמנות לנשום קצת אוויר צח. קניתי בקבוק קוקה-קולה ושתיתי אותו בשלוש לגימות.

טילפנתי לבתי הבכורה, נדיה, סיפרתי לה שאחיה הקטן זה עתה נולד, נאבק על חייו, וביקשתי שתתפלל להחלמתו יחד עם ליאורה ומייקי. נדיה החלה לשאול שאלות. לפתע טפח על כתפי בחור צעיר שהמתין חסר-סובלנות בתור לטלפון, מצביע בידו על שעונו. סימנתי לו בתנועת ידיים שיהיה סבלני והמשכתי בשיחה. לפתע פתאום הייתה דממה, השיחה נותקה. נעצתי מבט בבחור ושאלתי "אתה ניתקת לי את השיחה?" הוא נעמד מולי בהתרסה. "כן,אז מה?" באותו רגע, כל הרגשות שצברו בתוכי התפרצו. בכל כוחי נעצתי בו אגרוף, ישר בין העיניים. הוא התנדנד לאחור בהלם מוחלט, נמלט מהמקום בריצה מהירה ואני רצתי בעקבותיו. למזלו הוא היה מהיר ממני, ובמהרה ויתרתי על המרדף. 

חזרתי ל'אסותא' ומצאתי את תמרה ערה. סיפרתי לה את החדשות - נולד לנו בן, הוא בדרך ל'תל-השומר', עושים כל שאפשר כדי לעזור לו, וסולי בעניינים. רק אז נשברתי. שנינו מיררנו בבכי. אמרתי לתמרה שעליה לנוח ולאגור כוח, כי התינוק שלנו זקוק לאמא חזקה. האחות המליצה שתישאר בבית-החולים למשך יומיים-שלושה. רק מאוחר יותר סיפרה לי תמרה שרופא-נשים היה אצלה, ואמר לה שככל הנראה הילד לא ישרוד.

סוף...