מחלה קשה גרמה לי להבין מה זו אהבה
סדרת ההתעללויות שעברתי לפני שנים פצעה והקשיחה אותי. הנוקשות עברה מליבי לרגליי. בטיפול נזכרתי - אבי, ילדי השכונה, שני נערים, עשו מליבי דייסה. ילדה שהושתקה, אשה ששתקה
בואו לדבר על התעללות גם בפייסבוק של ynet יחסים
סירבתי לקבל את רוע הגזירה. משהו שם לא היה לי הגיוני. ולא בגלל אורח חיי שופע הבריאות או היותי אדם חיובי באופן יוצא דופן. למעשה, ההפך היה הנכון. 20 שנה של ג'אנק פוד, כולל בולימיה, עשר שנים של אלכוהול והרבה, חיים בחברה עצבנית והישגית, וכמעט 30 שנה של מתח נפשי ורגשי מצטבר. אבל אלו בעיקר סימפטומים, המקור הוא החשוב. כעקשנית לא קטנה שמפרקת נורמות בזמנה הפנוי החלטתי לחקור את העניין כמו שרלוק הולמס על סטרואידים.
לא פחדתי שאיפול לתוך הסטטיסטיקה שמנבאת לי שחורות. את התמונה מלבים בחדווה לא קטנה תעשיית התרופות והתקשורת שנוטה להתמקד בחולים, לא במבריאנים. והם קיימים, רק לא מספרים לנו עליהם. התחלתי לסרוק את כל חיי ולהפוך אותם מהיסוד, אחרי ששונו בגסות כזו בלי להיוועץ בי.
הניקוי מהנפש היה יותר בעייתי
התחלתי במסע ריפוי. עברתי את התהליך הידוע כניקוי רעלים. הניקוי מהגוף היה החלק הקל. כל הזבל שאכלתי הוחלף במזון טבעי, וזה אפילו היה טעים. לוותר על בירה, נקטר האלים עבורי, היה קצת פחות קל אך התנחמתי בידיעה שזה זמני. הניקוי מהנפש, תאומתו של הגוף, היה יותר בעייתי. הנפש, המיינד, המחשבות, האמונות, הדפוסים, הרגשות, בעיקר הרגשות. שם נרשמה בי הפגיעה הכי בולטת, הכאב נצרב שם הכי חזק. רגשותיי נפגעו והתרסקו ובערו כמו רגליי.
בפגישות אצל מטפלת הוליסטית מיוחדת במינה צפו ועלו זכרונות מעברי המסויט. עלו ממש בגוף, רושמים עליהם סימנים, חבורות, כתמים. כמו ספר, רק שהמילים נצבעו בדם. לאט ובמשך מספר חודשים הם נחשפו בגופי - ההשפלות, ההתעללות. שכבו על גופי, גוף ילדה קטנה, מעכו את רגליי, פצעו ברגשותיי. אבי, ילדי השכונה, שני נערים. עשו מליבי דייסה. אבל קמתי והמשכתי כאילו כלום, הכחשתי ושכחתי הכל, מנגנון הגנה המוכר ליותר מדי נשים וחיילים הלומי קרב. עד לרגע שהמחלה הופיעה, ואז לא היתה ברירה אלא להיזכר. הזיכרון הוא המחלה.
וכך, לאט לאט, אני מבינה בגופי, איפה שבאמת חשוב, מה שהבנתי בשכל כל השנים כשישבתי מול מטפלים, מול היומן, מול גברים בפאבים, מצחקקת ושותה. האשה התוססת והעליזה בעצם מבולבלת וכאובה. אשה שהילדה בתוכה קפאה ברגשותיה. ילדה שהושתקה, אשה ששתקה.
לאור התגלית החדשה-ישנה הרהרתי ביחסים האמביוולנטיים שניהלתי עם החיים, עם גברים. הייתי עם הרבה גברים, היו לי מערכות יחסים, אבל לא הייתי שם באמת. הייתי בגוף, מנותקת מהרגש. ליבי היה נעול בסוגר ובריח, חגורת הצניעות החליפה איברים.
היו שם הרבה גוד טיים, בד טיים, טיולים בפריז, מועדוני ג'אז, הופעות רוק, זיונים מרוכסנים, פנקסי חשבונות, אבל שום דבר נגע בתוכי, נשאר שלי. הייתי מסכה עם צבעים צוהלים שהולחמה לפניי, מטשטשת את העצב שהיה חבוי מתחת, עד כי גם אני שכחתי.
הגברים שהייתי איתם - בדמיוני אני מכנסת אותם לפגישה, שואלת מה חשבו עלי, מה הרגישו כלפי, למה לדעתם נפרדנו. מסבירה למה לא הייתי איתם באמת, בלב. איך לא יכולתי להרגיש כלום. למה נסיונותיהם לקירבה נכשלו. למה הייתי עסוקה בשלילי, בלהאשים, בלברוח. ראיתי איפה יכולתי לתקן, איפה הם יכלו, איפה היינו צריכים לוותר וללכת. אבל על אף קשר אינני מתחרטת. הם היו נכונים בזמנם. למדתי מהם ואני מקווה שגם הם. אני יודעת ששמורה לי פינה חמה בליבם. ולהם בליבי.
זה החופש האמיתי, כשאתה מבין שרק אתה מעצב את עולמך
להיות איפה שרע, להיות קורבן, זו בחירה. הבחירות, הפרשנויות, התגובות - הכל בידיים שלנו. כשהבנתי זאת על בשרי משהו בי השתחרר. זה החופש האמיתי, כשאתה מבין שאתה ורק אתה מעצב את עולמך ואדון לגורלך ואין לחפש אשמים בחוץ. מבחינה זו המחלה העמידה בפני ראי מפחיד. חופש זה דבר מפחיד. גם אהבה. קל יותר לשנוא מאשר לאהוב. וגם זו בחירה.
אני יודעת שהטור הוא עדות נוספת המצטרפת לרשימת העדויות של הדיכוי הנשי בחברה, אבל אני כבר לא כועסת. היום כעס הוא מותרות בעיניי. אם אתן לכעס לחדור הוא יכניע אותי בהתקף לא נעים. מדובר באויב מליגה אחרת לגמרי. מראש אני מוסרת לו את כפפות האגרוף, הוא ינצח בלי להתרגש. זה הנשק - התרגשות. דרמה. אסור לי להתרגש, רק לשמור על קשב ועל שוויון נפש. להרגיש, להבדיל, מותר ואפילו רצוי.
בלהרגיש אני מתכוונת לאהבה. סדרת ההתעללויות שעברתי לפני שנים רבות פצעה והקשיחה אותי. הנוקשות עברה מליבי לרגליי. לב שהיה סגור שנים, לב שנסגר, מבקש עכשיו להיפתח. להשתחרר. גם רגליי ישתחררו. לגבי אהבה, אני כבר יותר בטוחה לגביה. אהבה היא חמלה. לעצמי ולאחר.
כל השאר זה אפילו לא ה"בקרוב".
לפנייה לכתב/ת 
