על המפה: סעודת פרידה מן העבר

סוף סוף זה קרה. זרקתי אותו. נפרדנו. אני והאטלס, זה הירוק המרופד של מישלן (אולי פעם כשקניתי אותו הוא היה אדום), זה שאיתו תוכננו הרפתקאות וטיולים, זה שבעקבות כבישיו המסומנים במארקר זוהר עלינו הרים וגבעות, מצאנו מסעדות ויקבים במקומות נידחים, זה שאף פעם לא נתקע, זה שלא צריך להטעין אותו, זה שמעליו רכנו בבית מתכננים מסלולים ומפנטזים איך יהיה, הכל תוך כדי אכילה, כמובן (עדיין יש כתם חרדל ישן שמכסה מחצית מהמגף האיטלקי).

נכון, בסוף קנינו מפות מפורטות יותר, אבל הכל תמיד התחיל מהאטלס. לאחרונה אפילו אני, שיש לי קשר נוסלטגי לחפצים - עדיין אני מחזיק בכספת סודית בסניף בנק אי-שם, בגופייה הכחולה הדהויה מהתיכון, בטוח בוודאות שאוכל יום אחד להשחיל עצמי למימדיה שנית, בעוד הגברת משוכנעת שזרקתי אותו מזמן לפח. אוי, כמה אשמח לראות את פרצופה המופתע כשתראה אותי מדלג בעליזות בגופייה, 30 ק"ג פחות... טוב, נחזור למציאות - למרות היותי דינוזאור ולמרות הוראות הרופא שהגדיר אותי כ"טכנופוב חולה גאדג'טים", הגעתי למסקנה שהוא מיותר. בעידן האייפון והאייפד, אין כבר מקום לאיי-אטלס. מה הוא יכול לעשות שבשנייה אחת הלוויינים כבר מראים לך בתים ודרכים משל היית יושב בחמ"ל של הסי.איי.איי?

כך, בצעד מהוסס ובלב כבד, הנחתי אותו בפח הכחול של המיחזור. מדוכדך משהו, תוך שמחשבות איומות עולות בראשי, עליתי הביתה. אפילו חשבתי ללכת לבנק, להוציא את הגופייה ולצרף גם אותה לפח הקרוב. לא אשתמש באטלס יותר ושוב כנראה לא אכנס לגופייה הדהויה.

על הכורסה בסלון האפלולי שקעתי במחשבות עליו ועליי, מעין תפילת אשכבה. איפה היינו ומה לא עשינו אני והאטלס, איך נסענו איתו לפני המון שנים לטיול ראשון רציני בחו"ל, איך התיידדנו על אי בודד בקאריביים: ים שקוף, חול לבן, עצי קוקוס, אני והוא מתכננים את המשך הטיול תוך כדי לעיסת מספר זנבות לובסטר צלויים בגריל, בעוד הגברת צופה בנו מהמים בהערצה, תוהה איך אני יודע הכל. זה האטלס, עניתי. ואיך נסענו באותו הטיול - זוג צעיר שיצא ישר מהטוסט הצבאי שאותו הכינו אז על תנור חימום במשרדי הפקידות - באוטו אמריקאי ענק שכור, חוצים אוטוסטרדות ומדינות. איך הגענו למסעדת צלעות שנראתה לי מעולה, שכן זיהיתי בפנים שוטרים במדים. סגרתי את האטלס והודעתי לגברת: כאן חייבים לאכול. אם שוטרים אוכלים כאן, האוכל הוא טוב וזול. איך אכלנו שם את הצלעות הגרועות ביותר בחיי, איך הסתבר לנו שהשוטרים כנראה באו לעצור שם מישהו, איך אמרנו למלצרית הענקית שהצלעות מצוינות ונמלטנו בעור שינינו, ואיך עצרנו בסופר הקרוב כדי להכין בבית חווית צלעות מתקנת.

לתקן את הטעם הרע- שוקי עוף וצלעות על האש (צילום: shutterstock) 

חוויה מתקנת של צלעות ושוקי עוף

המרכיבים (ל-6 סועדים): 

12 שוקי עוף מקוצרות עצם

1/2 כוס קטשופ

3 כפות דבש או סילאן

3 כפות חומץ הדרים

1/3 כוס סויה

1/2 כוס סוכר חום

8 שיני שום כתושות

1 כפית גדושה פלפל שחור גרוס

1 כפית שטוחה מלח

3 ס"מ שורש ג'ינג'ר קלוף ומגורד דק

מספר טיפות שמן שומשום

מספר טיפות טבסקו

אופן ההכנה:

1. בקערה מערבבים את כל חומרי המשרה ומשרים את הצלעות והשוקיים ל-24 שעות (חברים, זה חשוב. אפשר לוותר על מרכיב אחד במתכון, אפשר להוסיף מרכיבים משלכם, אבל אל תוותרו על 24 שעות של השרייה. מי שתמיד זקוק שיהיו לו צלעות להכנה מיידית, מוזמן להשרות, להקפיא עם הרוטב ואז להפשיר ולהשתמש).
2. מניחים את הצלעות והשוקיים (עם הרוטב) בתבנית ומכסים בנייר אלומיניום. מכניסים לתנור שחומם ל-200 מעלות לכ-50 דקות, ואז מסירים את נייר האלומיניום ואופים עוד 20-25 דקות עד להשחמה. מפעם לפעם יוצקים מהרוטב עליהן.
   

• הרוטב הזה, אגב, הוא על בסיס רוטב אמריקאי מאוד מפורסם וכבר לקחתי אותו לכל הכיוונים האפשריים, אפילו הוספתי לתערובת 1/2 כוס מיץ תפוזים טבעי ומעט גרידת תפוז. הוא הולך נהדר גם עם כנפיים או עופות שלמים חצויים. מי שרוצה להכין ברביקיו, כדאי שיצלה אותם קודם בתבנית מכוסה בתנור כ-50 דקות ב-190 מעלות (עם הרוטב) ואת ההשלמה יעשה על הגריל, תוך שהוא מבריש אותם ברוטב מפעם לפעם.
  

בייקון ישר כמו סרגל

קונים בייקון פרוס בינוני מהסוג החי (לא מבושל אלא מומלח ומעושן בלבד). הסוג הזול היותר, המבושל, המקובל במחוזותינו בכלל נקרא שפק, מוצאו במזרח אירופה, כבודו במקומו מונח אבל הוא רך, לא הופך לפריך, מתאים לאכילה כמות שהוא או לריפוד בין שכבות של כרוב ממולא, למשל.

אחרי זה יומיים אכלנו יוגורט (הקוטג' היה אאוט), מלפפון חי ופריכיות אורז ללא מלח, לשם איזון. אבל היה שווה. ולגבי האטלס, בטח גרסו אותו ומיחזרו אותו לדפי A4 על מנת שאתם, אחרי שתורידו אפליקציה של מפות ומקומות, תדפיסו מפה, תשבו עם חברים, תתכננו ותפנטזו. רק אל תשכחו איפה כל זה התחיל.

• לאתר של רפי אהרונוביץ'