"האלבום האחרון של סווייד היה מיותר"

ביום ו', 1 ביולי, תופיע בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב להקת סווייד. מי שהיתה בין הלהקות הראשונות שבישרו על ז'אנר הבריטפופ בשנות ה-90, חזרה להופיע בעקבות פנייה מארגון "Teenage Cancer Trust", שקיבל בינואר הקודם הסולן והכותב המוביל, ברט אנדרסון. ביקשו ממנו לאסוף את החברים להופעה, למרות שהלהקה עצמה התפרקה לפני שבע שנים.

מצאו את הכיוון היצירתי מחדש. חברי להקת סוויד (צילום: GettyImages)

"הלהקה התפרקה בגלל הפן היצירתי, ולחזור להיות יחד היה פשוט כיף מהבחינה האישית. אבל מה שחשוב עוד יותר, זה שמצאנו את הכיוון היצירתי שלנו מחדש", אומר אנדרסון בראיון כפול ל-ynet עם מאט אוסמן, בסיסט הלהקה - אותה הקימו יחד ב-1989.

• עוד ראיונות וכתבות על מוזיקה ותרבות בפייסבוק שלנו
  

אנדרסון בן ה-43 מספר שגם אחרי הפירוק הרשמי, המשיך לשמור על יחסים טובים עם הלהקה. "נשארנו לגור קרוב זה לזה, חוץ מסיימון (סיימון גילברט, המתופף) שעבר לתאילנד. אף פעם לא איבדנו קשר, פשוט היתה תחושה שהגיע הזמן לעשות משהו אחר. תמיד רחשתי כלפיהם כבוד ואהבה, הם כבר חלק מהמשפחה שלי".

מופע האיחוד שנערך באלברט הול באביב שעבר הצליח מעל למצופה, והוביל למסע הופעות והזמנות לנגן בפסטיבלים שונים באירופה.

חשבתם שההופעה הזו תחזיר אתכם לבמות?

אנדרסון: "לא, האיחוד קרה באופן ספונטני. ההופעה היתה כל כך טובה שהחלטנו להמשיך. אני לא יודע לאן נמשיך מכאן, זה לא אומר שסווייד חזרו להיות יחד. אני אוהב את זה ששום דבר לא בטוח, זה מה שהופך את זה למסעיר. אנחנו לא יודעים מה יקרה אחרי הפסטיבלים בקיץ, וזה מרגיש שאנחנו על הקצה, אבל באופן נחמד".

רוצים שינוי?

עבור המעריצים בארץ, לא מדובר על ביקור תנחומים של להקה שהיתה ואיננה עוד, אלא ביקור חוזר של מי שהופיעו פה שלוש פעמים בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 כשהיו בשיאם. אנדרסון ואוסמן הופיעו כאן פעם נוספת עם אלבום הסולו הראשון של אנדרסון ב-2007, ואנדרסון לבדו חזר גם לביקור ב-2008 כשהופיע בפסטיבל הפסנתר עם אביב גפן.

לדברי אוסמן, חברי הלהקה שקלו האם לבוא לישראל השנה: "חברים אמרו לי שלא כדאי לנסוע. דיברנו על זה באריכות ביננו, ולדעתי העובדה שאני מופיע בישראל, לא אומרת שאני מביע תמיכה בממשלה הישראלית. הישראלים שפגשנו נראו סובלניים והגונים. אני מקווה שהופענו בפני אנשים שרוצים, או ירצו שינוי בעתיד. נראה לי שאנשים אנטי-פלסטינים או אנטי- ערבים יתנהגו אחרת מאלו שפגשנו. גם אני לא הייתי רוצה שישפטו אותי על פי מעשיה של הממשלה הבריטית".

כשהוא משאיר את הפוליטיקה בצד, אוסמן מחכה להגיע שוב לארץ: "אגיע יומיים לפני ההופעה עם אשתי, שעוד לא היתה פה. היא רוצה לראות את ים המלח, ואני רוצה לחזור לירושלים, כי היא העיר הכי מדהימה בעולם. יש בה שילוב של פוליטיקה היסטורית חיה, יחד עם היסטוריה עתיקה. נבלה גם בתל אביב, אני נהנה מהעובדה שבישראל יש חיי לילה", ואנדרסון מוסיף: "תל אביב זה מקום מגניב, אני אוהב את האנשים, היה מאוד נעים שם ואני מצפה לשוב".

"הקהל הישראלי משוגע" (צילום: אנדי ווילשר)

אוסמן: "חשבנו שהאנשים בישראל יהיו שקטים ומרוחקים, ואז הגענו להופעה והקהל היה פשוט משוגע. זה היה מעולה. זה לא כמו בהופעות גדולות בלונדון או ניו יורק, כשהקהל נוטה פשוט לעמוד שם ולא להגיב. בהופעות בתל אביב ממש הרגשנו קשר אינטימי בין הלהקה לקהל".

אחד הרגעים הזכורים מההופעה של אנדרסון מ-2007, היה כשביצע שיר מאלבום הסולו הראשון שלו "Color of the Night", בו ישנה שורה המתייחסת לעיר תל אביב. אנדרסון סיפר שהשיר עוסק בנושא קצת אחר: "הוא שיר מוזר על מישהי עם תסביך ישו, כך שתל אביב מופיעה בו כאזכור לארץ הקודש, ולא בהכרח לעיר עצמה. ככה זה עם כתיבת שירים, זה כור היתוך גדול של רגשות".

אחרי ההופעה בישראל ימשיכו חברי הלהקה להופעה הבאה בטורקיה. הופעות נוספות מתוכננות עד ספטמבר, אך הם לא ממהרים להתחייב עד מתי ימשיכו. שניהם נשמעים זהירים ומרוצים, ומדברים על הצלחות ותהפוכות העבר בנימה בוגרת ומפויסת, וגם עם לא מעט גאווה, במיוחד כשהם מתבקשים לדבר על ההופעות עצמן.

אנדרסון: "השירים של סוויד מרגישים לי עכשוויים. כשסווייד על הבמה יש זעם, אנרגיה וחוסר מנוחה, זה אף פעם לא ליטוף רך, אני תמיד מרגיש שאנחנו מאתגרים את הקהל, וגם לי כאמן שמופיע זה לא מרגיש כמו משהו נח מדי, וזה מה שאני אוהב בזה. יש שם מתח שהצלחנו לשמר".

רגעים של חרטה

לאחר הקאמבק, שעתידו המוזיקלי עוד לא ממש ידוע, בישר אנדרסון כבר במרס האחרון שהם עובדים על חומר חדש, אך מהססים להתחייב שיוציאו אותו. אנדרסון:"אנחנו כותבים יחד ויצרנו כמה דברים חדשים. אנחנו נרגשים מהעניין, אבל עוד אי אפשר לדעת אם החומרים האלה יתגבשו לאלבום חדש, או יהפכו למשהו שרק אנחנו מאזינים לו להנאתנו".

שניהם מתייחסים בזהירות לעבודה עתידית יחד, אולי בגלל הביקורות הצוננות שקיבל האלבום האחרון שהוציאה סווייד ב-2002, "New Morning". כעת, ממרחק של זמן, אנדרסון ואוסמן אומרים שהאלבום הזה לא היה צריך לצאת.

אנדרסון: "אני מתחרט על כך שהוא יצא, הוא לא היה חזק מספיק ולא היינו מפוקסים לגבי השירים שבחרנו לכלול בו. היו כמה שירים מאוד יפים מהתקופה ההיא, אבל זה כבר הרגיש מאומץ, חזרנו על ההקלטות יותר מדי פעמים ואיבדנו את התשוקה. אבל זו טעות שלמדתי ממנה, ובהקשר הזה, עכשיו, אם מה שאנחנו עובדים עליו לא יהיה מדהים, אף אחד לא ישמע אותו".

"מטאל מיקי". תמיד גורם לאנשים לרקוד בהופעות 

בצד העבודה המחודשת עם חברי הלהקה, אנדרסון עובד על אלבום סולו רביעי, "Black Rainbows", שעתיד לצאת בספטמבר. בניגוד לאלבומיו הקודמים, שהיו שקטים יותר יחסית לצליל הפופ-רוק הסדוק של סווייד, האלבום שנוצר מתוך אלתורים עם הרכב באולפן, אמור להיות רועש הרבה יותר.

האם הושפעת מהעבודה המחודשת עם הלהקה כשכתבת את האלבום?

"כן, חלק מהצליל שלו קשור לכך שאני שוב בלהקת רוק. הוא לא נשמע כמו אלבום של סווייד, אבל כן הוקלט עם הרכב. לפניו הקלטתי אלבומי סולו אקוסטיים, והתחשק לי שוב לעשות אלבום רוק. אני מסתכל על העבר עם סווייד, ועל העתיד עם האלבום ומרגיש שיש ביניהם איזון נעים".

אוסמן בן ה-43 בילה את שבע השנים בעיקר בכתיבת מדריכים על לונדון, ואומר שהמרחק שלקח עזר לו להתחבר מחדש למוזיקה. "אני שמח שעשינו הפסקה, אחרת היינו עושים את אותו הדבר 20 שנה רצוף. יש להקות שעושות את זה, אבל זה טוב רק אם יש לך עדיין את אותו להט שעכשיו קיבלתי בחזרה".

יש שיר שאתה נהנה לבצע במיוחד?

"'מטאל מיקי'. הייתי בן 16 כשהוא נכתב, והוא עדיין מלא באנרגיה וחיים בהופעות. לא משנה מה עברתי מאז, ואפילו שניגנתי אותו מאות פעמים, אני פשוט מקבל צמרמורת. הוא עושה את העבודה, ותמיד גורם לאנשים לרקוד".

אנדרסון על הבמה. ממכונני הבריטפופ של שנות התשעים

כשהם נשאלים על מצב המוזיקה כיום, אנדרסון ממליץ בחום על "The Horrors", " The Fauves" ואינטרפול, שיופיעו בארץ באוגוסט הקרוב, ואוסמן מוסיף: "האינטרנט הפך הקלטת אלבום לקלה ונגישה יותר וזה מדהים, יש המון להקות חדשות טובות בבריטניה, אנחנו ממש מתקשים לבחור להקות שיחממו אותנו".

בעבר זכה אנדרסון להתעניינות תקשורתית בנוגע לזהותו המינית והאנדרוגיניות בעקבות מראהו החיצוני. כיום הוא אומר שהיה תמים, ולא הבין את חוקי המשחק: "לא ניסיתי להיות סמל מין, אני אפילו לא יודע מה המשמעות של זה. הכנסתי פוליטיקה לשירים כדי להעלות נושאים שהיו חשובים לנו ואני גאה בכך, אבל טעיתי כשחשבתי שהתקשורת מסוגלת לדון בנושא כלשהו לעומק. אין לה אזורים אפורים ואנדרוגיניות נמצאת בתחום האפור, ולכן נדונה מראש להיות מפורשת באופן שגוי.

"רציתי להציג בני אדם כישויות רגשיות, ולא מגדריות, בלי קשר לנטייה מינית.

הביסקסואליות שעליה דיברתי היא נחלתו של הכותב, שרואה את הדברים מבעד לעיניים של אחרים. זוהי בסך הכל יכולת לאמפתיה. התקשורת הפכה את זה לדיון קטנוני ומגעיל".

אנדרסון אומר שגם היום הוא כותב על תחושות בידוד וניכור, ולדבריו הכתיבה שלו ביססה את סגנון הכתיבה של להקות בריטפופ שבאו אחרי סווייד: "כשכתבתי שירים ב-1990 ו-1991 כתבתי על החיים שלי. התייחסתי לעולם סביבי, שראיתי כמקום מבודד, קר ומנוכר, מנקודת מבט של נער ממעמד הפועלים. זה מה שהניח את היסודות לבריטפופ - מוזיקאים בריטים שמתעדים את הסביבה שלהם.

"זו היתה נקודת מבט מציאותית. לא ניסיתי לכתוב מבעד לעיניהם של ג'ימי הנדריקס או ג'ון לנון, אלא מבעד לעיניים שלי, ואם זה מה שביסס את הבריטפופ, זה כנראה הדבר הכי טוב שיצא לנו מזה".