ילד מחשב שלי, ילד אייפון שלי

ילד מולטי-טסקינג שלי, 

אתה לא מאמין כמה מכתבים קיבלתי בגלל המכתב האחרון ששלחתי אליך. מכתבים מעודדים, מחזקים, וכאלה שאהבו את דבריי, היו גם כאלה שלא אהבו, אבל הם היו מעטים. הרוב משום מה חשב כמוני, וקרה לי משהו משונה. על כל מחמאה שקיבלתי, שזה כאילו נגדך, במקום לשמוח - נעצבתי. היית מאמין? פתאום, בצד השירים היפים שסיפרתי שלא היכרת, נזכרתי בכל כך הרבה דברים שאתה כן יודע לעשות, למשל, אצלי במחשב.

תקליטים. מי צריך אותם בכלל היום (צילום: Gettyimages Imagebank)

בחיים אני לא אבין: איך אתה יודע לחבר ולהתיר את סבך החוטים שמאחורי המחשב שלי? (אלוהים, כמה חוטים שיש שם!) איך אתה מוציא ותוקע במהירות כל תקע במקומו הנכון, ואני מסתכל, מנסה ללמוד ממך, ויודע שלעולם כבר לא אדע. אם אני אוכל מסטיק כבר מתבלבלות לי הרגליים בהליכה, הרי אלו שתי פעולות בו זמנית!

ואתה, אלוהים ישמור - מסמס ביד ימין, בשמאלית מתכתב עם מישהו במסנג'ר, תוך כדי מעלה תמונות לפייסבוק, מוריד שירים ובזמן הפנוי בין כל הפעילויות - משחק פוקר עם "דיאנה42".

• עוד תרבות ובידור גם בפייסבוק
• לכל הטורים של "גאון ברשת"  
  

זוכר שהתחלת למלא לי את האייפון באפליקציות? אגב, זו מילה שלימדת אותי - אפליקציה. היום אני משמיע אותה הרבה כדי להישמע בעניינים (ואם צריך או לא, אני עובר עם האצבע על המסך כאילו מחפש דבר מה, וכך מראה לציבור שסביבי את עושר האפליקציות שלי), כי אם אין לך איזה מאה אפליקציות באייפון אתה לא נחשב. יש לי שם שמונה מצלמות, שעושות אותך עתיק ושמן ואמנותי וזומבי אוכל אדם, ואפליקציות של משחקים ולוחות ועיתונים, מה לא? הכי מרשים אותי שזה גם טלפון שאפשר לדבר בו, עם אנשים ממרחק.

איפה זה החנות של אפל?

פעם, כשלא היית בסביבה, ניסיתי לרכוש אפליקציה לבד. לא כל כך הצלחתי, אז הסברת לי בטלפון שזה בחנות של "אפל". זוכר שצלצלתי אליך מהחנות של אפל בקניון של רמת אביב, ואמרתי לך שהם צוחקים עלי ואני לא מבין למה? אמרת לי שהחנות היא בתוך האייפון.

ווטס אפ, טנגו, סקייפ, הכל בפנים (צילום: אהוד קינן)

זוכר שאמרתי לך שהמחשב מת, לא עובד, ושאלת אותי אם הדלקתי את המסך, וזה ממש עצבן אותי , כי זה הרי אוטומטי, לא? אז הדלקת לי את המסך, והמחשב חזר לחיים, והיה נדמה לי שראיתי קצה חיוך בעין השמאלית שלך, אבל אולי זה רק נדמה לי.

פעם צלצלתי ושאלתי אותך "איפה אתה?". ענית לי "בווייבר". זוכר ששאלתי אותך איפה זה, מה שגרם לך להסביר לי על עוד אפליקציה (תראה איך אני אומר את המילה הזאת חופשי).

ואם לא היית מסביר לי מה זה Wi-Fi, הייתי ממשיך לדבר מחו"ל, על חשבון בזק, כשאחרי כל שיחה כזאת אני צריך למכור עוד חדר בבית, וכך לימדת אותי על "ווטס אפ" ו"טנגו" ו"סקייפ", שכולם כולם בחינם.

פתחת לי את העולם בלי לשלם חצי גרוש, כי הטלפון האחרון בו דיברתי בחינם, היה עם שתי הקופסאות והחבל משפגט באמצע, שהיינו מורחים בשעווה, כדי שנשמע טוב יותר, ובו הייתי מדבר עם חבריי בשכונה.

בגללך הצטרפתי למועדון המיוחד הזה של האנשים שעומדים בכל לובי של כל בית מלון מתחת לסמל הקשתות של ה-Wi-Fi, שואלים במיומנות אייפונית "יש גלישה"? ומדברים על חשבון הרשת. הנה, גם את זה למדתי ממך, "על חשבון הרשת". מישהו או משהו טמיר, שמדברים על חשבונו, ואין לו לא גוף, ולא דמות הגוף. דרך אגב, תודה לך ילד על שני דברים שהכניסו שמחה לחיי, ושאותם הורדת לי (שם לב שלא אמרתי "שמת לי", כי זו הורדה, ילד, הורדה!) אחד זה הציפורים הכועסות תמיד, והבניין שקורס אחריהן, שממלאות את לבי בחדווה, והשני זה החתול המדבר. אני מבלה איתו שעות, כי הוא היחיד שמשמיע לי בדיוק מה שאני רוצה לשמוע (להבדיל מטוקבקיסטים מטומטמים).

פאקמן, באטמן, אמו-מן

חשבתי על מה שכתבתי לך בשבוע שעבר, ומודה שקצת הצטערתי. אני אגיד לך למה. כשהיית קטן, ניסיתי לפתות אותך בבלונים, במסטיקים, אחר כך עברתי למכוניות קטנות שנעות בשלט רחוק, שלא לדבר על כל הבובות האימתניות מ"פאואר ריינג'רס" ל"צבי הנינג'ה " ו"פאקמן" ו"באטמן" ו"אמו-מן" ואלף תחפושות, של גיבורי ילדים, אחר כך עברנו לג'יפ עם בטריה, איתו נסעת ברחובות, והייתי רודף אחריך שלא יקרה לך כלום.

כשזה היה כבר קטן למידותיך, התחלנו נוסעים לחו"ל, לארצות שאני רק קראתי עליהן בספרים כשהייתי קטן. בסוף גם זה שעמם אותך (זוכר שכאשר נסענו לארץ הגדולה בתבל, ושכרתי סירה גדולה לכבודך, להקיף בה את האי הגדול, אחרי כמה רגעים של שיט על פני המים, אמרת לי "מוּצה"?).

"Angry Birds". הציפורים הכועסות תמיד

התכוננתי כבר לקנות לך הליקופטר, ומטוס אמיתי. ג'מבו גדול, כי איך אני יכול עוד להוכיח את אהבתי? ועכשיו, כשאני חושב על כל הדברים שקניתי לך, כדי לצעוק לך כמה אני אוהב אותך, אני מקבל מין צמרמורת קלה בגב, כי הבאתי לך כל כך הרבה דברים וצעצועים ובגדים, ומה לא. רק ע' הלל לא הבאתי, אף פעם. למה בעצם?

מפיקת המאמר: טל וינגרטן