בית חכם ואוכל חם

את השבוע של חג שבועות, שכבר הספקנו לשכוח, העברנו בבית בכפר. משפחת ק' נסעה ואנחנו (הגברת ברוב קולות) התנדבנו להשגיח להם על הכלבים. "יהיה כיף", שכנעה הגברת את עצמה ואותי, "כמו צימר או וילה בחו"ל. אתה תמנגל ותצטנן בבריכה ואני אטייל עם הכלבים וארבוץ במנוחה".

למרות השהייה המתוכננת בבית מדוגם, נסיוני הצבאי ונסיון הטרק היחיד שעשיתי בחיי בדרום אפריקה, גרמו לי להעמיס על המכונית חצי בית. מלבד פנס ופנס גיבוי, הצטיידתי במספר מוצרי מזון בסיסיים: 3 אנטרקוטים של עגלה במשקל 1.200 ק"ג כל אחד, פילה שלם, אי אילו קבבים, וכן וודקה סובייסקי מפולניה, אותה ראיתי שברוס ויליס מפרסם. אם אתקל בבעיות לא צפויות, כדאי שברוס יהיה לצידי, הרהרתי לתומי. מר ק' הרגיע אותי בתדרוך קצר מספר ימים קודם: "בית חכם", הוא אמר, "כל אידיוט יכול להפעיל הכל מכל מקום וגם אם אתה שוכח משהו, הבית עושה את זה לבד". כך התחיל שבוע הישרדות.

המקום: אי שם ברעננה. שבת. השעה 18:00. אחרי מאבק קצר בשער ומאבק ארוך יותר בכלבים (טוב, הם עדיין לא מכירים אותי), עייף, מיוזע ועמוס לעייפה, התיישבתי סוף-סוף על שפת הבריכה. מת מרעב. 

החום העז לא הרתיע אותנו. התחלנו מסע רגלי לרחוב אחוזה, שהסתבר לנו כי הוא הרחוב הראשי, לחפש משהו לאכול. הגענו לרחוב. שממה. העיר רעננה סגורה ומסוגרה. הלכנו ימינה, צעדנו שמאלה. כלום. אפילו לא בית קפה. שתי ילדות בתלבושת צופים גילו חוש צופי למופת ושאלו מה אנחנו מחפשים. "אוכל", עניתי, "או לפחות מים". הן נדו בראשיהן בהבנה. כנראה שאנחנו לא הראשונים שהלכו לאיבוד במדבר של רחוב אחוזה בשבת. "אין מצב", הן פסקו. נצטרך להרחיק לכת לנווה המדבר בפארק.

רעבים אך מיובשים חזרנו בזחילה לבית שקיבל אותנו בתרועות שמחה של אזעקה עולה ויורדת. סייר מיוזע עמד בכניסה. אחרי שהזדהיתי בפניו והרגעתי אותו קלות, קיללתי את הבית (הוא לא ענה, כנראה שהוא באמת חכם). הכנתי חביתה עם הרינג מעושן מקופסת שימורים, מספר עגבניות שרי ולקינוח ופלים שהיו רכים מדי. ככה זה בהישרדות.

נרגעתי לאט-לאט בחצר, שכשכתי בבריכה וב-23:00 עליתי למעלה לישון וגיליתי שכל הקומה חושך מצרים. חום אימים. אין חשמל, שום מפסק לא עובד, התריסים כמובן מוגפים חשמלית ובטח שאי אפשר להדליק את המיזוג. בתושייה רגעית שלפתי את הפנס והצצתי לחדר החשמל. אחרי שעברתי עשרות פקקים, מצאתי אחד סורר שהיה כתוב עליו משהו כמו "עוקף מערכת בית חכם". הרמתי אותו, האור נדלק, המיזוג עבד, חכם עאלק, מלמלתי לעצמי.

התקלחתי וחזרתי לישון. רק אז התבררה עוצמת הבעיה. אלה היו שתי הברירות שעמדו בפניי: אם רציתי שהמזגן יעבוד, לא ניתן היה בשום אופן לכבות את האור, כך שנאלצתי לישון עם זרקורים בעיניים. הברירה השנייה הייתה להוריד את הפקק ואז לא יהיה אור, אבל גם לא יהיה מיזוג. וכמובן שאם ארים את התריסים, הסייר מייד יגיע.

כך עברתי במשך הלילה מספר פעמים בין שתי האופציות. בכל פעם שהתעוררתי באימה מהפרוז'קטור בעיניים, מוכן להודות ברצח חיים ארלוזרוב ז"ל, הורדתי את הפקק ונחנקתי, עד שהתעוררתי בפעם הבאה.

לפנות בוקר צלצל הטלפון ארוכות. קמתי מיוזע וירדתי למטה. הכלבים נבחו בהיסטריה. העלמה שעל הקו דיברה בנימוס: בוקר טוב, מדברים מאיתורן, האם האוטו במקום? אין לי מושג, אמרתי. שוב עליתי למעלה, הצטיידתי בפנס, אקדח ושלוק מהברוס ויליס, והודעתי לגברת (ששום דבר מכל זה לא הפריע לה לישון בשלווה): "אם אני לא חוזר, תדעי שזה הבית".

חזרתי לטלפון. הפנס שבק חיים עקב עודף שימוש, מעדתי על אחד הכלבים, לקחתי אוויר, חרקתי שיניים ועניתי לעלמה: "כן, האוטו במקום". "אתה בטוח?" היא שאלה בהיסוס, "לשלוח סייר?", "רק אם את רוצה להיפטר ממנו סופית", אמרתי. "אני יודע שאת רק עושה את העבודה שלך, אבל בפעם הבאה תתקשרי אליי רק אם תזהי שהאוטו חוצה את הגבול לעזה, לא לפני". "אה... אני מבינה", היא השיבה, "אדוני לחוץ, בטח בית חכם". טרקתי את הטלפון. הרמתי ידיים. הבית ניצח סופית.

לפני בוקר נמנמתי בחוץ ליד הבריכה. סנדוויץ', מספר זיתי קלמטה, אקדח טעון, פנס לא שמיש, 2 כלבים ואחד ברוס ויליס לצדי. התחלתי לשקוע בהזיות איך אני וברוס מנצחים ביחד את הבית. כן חברים, הלילה הזה אפיין בצורה זו או אחרת את כל חופשתי בכפר ששמו רעננה.

אבל לרגע אל תחשבו שהצלחתי להתחמק מהארוחה החלבית המסורתית השנתית. גם אנחנו אירחנו בערב החג בבית של משפחת ק'. גם על שולחננו הניחו האורחים גראטן תפוחי אדמה בשמנת, פטריות בשמנת, פשטידות עם שמנת, חציל קלוי עם מעט... (ניחשתם נכון) שמנת, ולקינוח, לא תאמינו, עוגת גבינה עם שמנת חמוצה. אני הוספתי לשולחן פסטה עם שני סוגי סלמון.

לפחות את האוכל הבית החכם לא מנע (צילום: shutterstock) 

פסטה עם שני סוגי סלמון

המרכיבים (ל-6 סועדים):

1 ק"ג סלמון טרי, ללא עור, חתוך לקוביות של 3X3 ס"מ

200 גרם סלמון מעושן, חתוך לרצועות דקות

2 בצלים סגולים, קצוצים דק מאוד

2 שיני שום, כתושות

6 גבעולי בצל ירוק, קצוצים דק

100 גרם חמאה (חג או לא?)

2-3 כפות שמן זית

1 קופסת שמנת מתוקה

1 כפית גדושה חרדל דיז'ון גרגרים

1/2 כוס חלב

500 גרם פסטה (אני השתמשתי ב-festonati מס' 22 של Dececco, התחלתי לחבב אותה בזמן האחרון)

מלח ופלפל שחור

מעט פפריקה חריפה

אופן ההכנה:

1. הכי חשוב באופן ההכנה הוא טיגון קל מאוד של הסלמון, משום שהוא עובר גם בישול קצר אחר כך ואין דבר מעצבן יותר מסלמון טרי מבושל יתר על המידה: מתבלים את קוביות הסלמון במלח, פלפל ופפריקה ומניחים בצד.
2. בשמן זית וחמאה מזהיבים את הבצל הסגול, מוסיפים את השום, קוביות הסלמון ומחצית מרצועות הסלמון המעושן. בוחשים בעדינות כ-2 דקות. מוסיפים את השמנת המתוקה, חלב וחרדל, מנמיכים את האש ומבשלים כ-5 דקות.
3. במקביל מבשלים ומסננים את הפסטה.
4. מניחים בכל צלחת פסטה מבושלת ועליה כף גדושה של הרוטב. מקשטים בבצל ירוק ובשארית רצועות הסלמון.
   

למחרת שוב התייצבו החבר'ה. "באנו לעזור לך להתמודד עם הבית", אמר ד' השמן, ובאותה נשימה הוסיף: "יש משהו לטעום?". אז היה. פילה בקר אחד שלם הונח בשלמותו על הרשת הגבוהה רחוק מהאש. כל זה אחרי שהוברש במעט שמן זית, פלפל גרוס ומלח גס. בינתיים אל קלחת עם תחתית עבה שהונחה על אש נמוכה, הוכנסו משהו כמו 2 קופסאות שמנת מתוקה, חצי כוס חלב ו-50 גרם חמאה, פנימה פוררנו את שאריות של כל הגבינות שנותרו מאתמול: גורגונזולה, פרמזן ואפילו מעט אמנטל שוויצרי. קצת חרדל דיז'ון גרגרים, מלח ופלפל שחור ומעט אגוז מוסקט ובחשנו לאט-לאט על אש קטנה עד שהתערובת הסמיכה. בינתיים הורדנו את הפילה על קרש ונתנו לו לנוח משהו כמו 10 דקות. פרסנו לנתחים עבים, צלינו כל נתח עוד כ-2 דקות על כל צד על הרשת התחתונה הלוהטת, הנחנו בתבנית, שפכנו את הרוטב הסמיך מעל וקישטנו באגוזי פקאן שבורים מוקפצים קלות בחמאה.

סוף סוף נרגעתי. עוד שלוק מהברוס הקפוא, התקלחתי ונכנסתי לנוח. האורחים נשארו למטה, שכן בלילה המלחמה-על-הבית-פרק-ההמשך, כנראה יגיע.

• לאתר של רפי אהרונוביץ'