כוכבת "קסם ערבי": "תימן תזדקק לסיוע בינלאומי"

ברברה וואלי, סופרת פמיניסטית ופרופסור לחקר אמנות מזלצבורג, אוסטריה, יצאה ב-2004 לטיול בתימן. במהלך הטיול ליווה אותה נהג ומדריך מקומי בשם חאדר, אבל התיירת האדמונית לא התרשמה במיוחד מהגברבר השחרחר. וואלי המסוקרנת חשה שהטיול בתימן היה קצר מדי ושלא מיצתה את החוויה, והחליטה כעבור חודשים ספורים לחזור שוב לתימן. בראשית 2005 טסה בשנית, ושוב נעזרה בשירותיו של חאדר. במהלך טיול בוואדי מאסילה, עמק מדהים ביופיו, שדרכו עובר שביל גמלים ישן, השניים התאהבו.

מיוחד: רוצים כרטיס לבלקן ביט בוקס? ענו על החידון בעמוד הפייסבוק שלנו

"הרגשתי חולה מתחילת הטיול. סבלתי מזיהום כלשהו, אז שכבתי במושב האחורי של המכונית וסבלתי מהטלטולים", משחזרת וואלי (63) בראיון ל-ynet לקראת שידור הסרט "קסם ערבי" שישודר הערב (ג', 22:00, יס דוקו). "בעוד חאדר ניסה לצלוח את השטח הסלעי הקשה במיומנות רבה, הוא דאג לי בחיבה, למרות ששמר על מרחק מסוים. כשחנינו בנווה מדבר בו משקים את הגמלים, הבריאות שלי התדרדרה. באמצע הלילה התעוררתי, עזבתי את האוהל, והתחלתי ללכת בנוף הביזארי הזה, לאור הירח.

צפו בטריילר של "קסם ערבי". שמחה ומאושרת

"הייתי מרותקת ברמה שאני לא רגילה אליה. חאדר נשאר במכונית, כמו שומר. כעבור זמן מה חזרתי לאוהל וכשקמתי בבוקר הייתי חזקה, בריאה, ומוכנה לדרך. יש לי צילומים מאותו הבוקר, והם מראים את כולנו בשמחה עילאית, כאילו עול גדול ירד מאיתנו. הבנתי שההחלמה שלי קשורה לכוח פנימי, שהרגשתי בנוכחות העוצמתית של חאדר. קלטתי שאנחנו מחוברים, ואיכשהו זה המשיך משם. תפסתי את החוויה הזאת כאתגר שהייתי חייבת להתמודד איתו. זה נתן לי את הביטחון להפוך את החיים שלי לגמרי".

וואלי המאוהבת החליטה להתחתן עם חאדר, למרות שכבר היה נשוי לאשה אחרת ואב לילדים, ואף להתאסלם. היא היתה חייבת להתאסלם כדי להתקבל על ידי משפחתו. "המשפחה, על 21 אחיו ואחיותיו, קיבלה אותי בחום ומאוד שמחו והיו גאים שהפכתי למוסלמית. הנשים היו סקרניות לגביי ושאלו אותי על אורח החיים המערבי. ברגע שאתה חלק ממשפחה תימנית, מהר מאוד מתגלה שמאחורי הווילונות הצפופים, חיי המשפחה לא כל כך שונים משלנו, מלבד ההקפדה הנוקשה על הפרדה בין המגדרים, שהופכת את החיים תחת גג אחד לקשים מאוד".

על סטריאוטיפים וגישור בין תרבויות

חייה החדשים של וואלי לא הפריעו לה להמשיך בפרסום ספרי האמנות וניהול "אקדמיית הקיץ הבינלאומית לאמנויות" בזלצבורג, עד לפני שנתיים. לא מפתיע שהסיפור ריתק מספר דוקומנטריסטים, שיצרו כמה סרטים על וואלי וחאדר, בהם גם "קסם ערבי", שהוצג בפסטיבל דוקאביב שנערך לאחרונה.

"הסרט עורר דיונים ארוכים על השינוי הקיצוני של חיי ובאמצעותו אנשים מנסים להבין אותו ואותי", אומרת וואלי. "הוויכוח מעניק לי סיפוק רב, שכן הסכמתי לשחק כדמות הראשית בסרט, כדי לעזור לגשר בין תרבויות. התפיסה של האיסלאם באירופה מושתת על סטריאוטיפים, והפחד מזרים משרת מטרות פוליטיות על מנת להסיט את דעת המצביעים מנושאים יותר שנויים במחלוקת".

בתור פמיניסטית, מה דעתך על מצב הנשים בעולם המוסלמי?

"אני לא מרוצה ממעמדן, אבל אני לא מרוצה מהמעמד שלהן גם במקומות אחרים. יש הבדלים בשכר, הן צריכות להידחק לפינה עם דעותיהן הפוליטיות, ועליהן מוטלת האחריות לגדל ילדים. כששואלים אותי על העובדה שנישאתי לגבר נשוי, אני עונה שאי אפשר לדון בזה מנקודת מבט מערבית. במדינות מוסלמיות, רעיון הנישואין שונה לגמרי, וניתן להשוות אותו למה שהיה המוסד הזה בחברה האירופית לפני המהפכה התעשייתית. הנישואים אינם בין שני אינדיבידואלים, זה חיבור של שתי משפחות שלמות". 

"אני מאוד נהנית מהקשר הטוב עם המשפחה", היא מספרת. "כשאני נוסעת לבקר באוסטריה, אני מתכתבת עם הילדים במיילים, כמעט כל יום. אגב, כאשר מעריכים את מצבן של הנשים המוסלמיות, אף אחד לא יכול להשוות את העול החברתי שלהן לזה של עמיתיהן הגברים, שנמצאים תחת לחץ עצום - לחץ דתי וכלכלי אל מול אבטלה גועשת. כבוד גברי נמדד לעתים קרובות בהתנהגות של נשותיו ונשות משפחתו של הגבר, מה שנותן כוח רב לנשים".

איך המשפחה שלך הגיבה לצעד הקיצוני שנקטת?

"המשפחה שלי בהחלט היה מופתעת, אבל בגלל שהיא רחבת אופקים, אף אחד לא היה בהלם. הבן שלי ביקר בתימן מספר פעמים והוא מבין כמה אני שמחה בחיים החדשים שלי. בגלל שגידלתי אותו כאתיאיסטית ופמיניסטית, הוא התעמת איתי בעניינים שהוא מוצא אותם צבועים. הקולגות שלי למקצוע הם בעיקר אמנים, ורבים מהם תחקרו אותי לגבי הגישה החדשה שלי לפמיניזם, אמנות ודת".

תחבולת המין היפה

עד פרוץ המהומות האלימות לאחרונה בתימן, והניסיונות להדיח את הנשיא עלי עבדאללה סאלח, וואלי נהנתה מהחיים בצנעא ואף ניהלה עם בעלה סוכנות נסיעות. "אני אוהבת את התימנים, אפילו שלפעמים אני רותחת על תנאי החיים שם", היא מתוודה.

המהומות בתימן. וואלי: "הבית רעד מהטנקים" (צילום: EPA)

"מה שאני אוהבת בהם הוא שהם באים מתרבות עתיקה. למרות שהשבטים חיו במציאות קשה ומסוכנת - דווקא משם צמחה חברה שמבוססת על כבוד, יושרה, סבלנות, קבלת פנים, איפוק עצמי, חמלה, מסירות דתית ואהבה לילדים. כדאי לציין שבחברה הזאת, המרחק בין הפרטים שונה משלנו - בני משפחה חיים בקירבה וחולקים הכל, מה שלא תמיד קל. כמו כן, בציבור, אסור להסתכל על אדם מהמין השני. נשים וגברים משתמשים בתחבולות כדי לראות מה שהם רוצים בלי להסתכל".

הזוג המאושר קנה לאחרונה בית בצנעא, ואחרי השיפוץ, עבר לחיות בו, אבל ההתפתחויות המדאיגות והאלימות הגוברת שיבשו להם את התוכניות. "הצלפים ירו אל עבר המפגינים מהגגות והרגו עשרות אנשים. אחרי שפיכות הדמים הזאת, התקשיתי לישון", מגלה וואלי.

"הבית רעד מהטנקים שנסעו ברחובות. כל ירייה הפחידה אותי. לא יכולתי יותר לשאת את המצב ופחדתי להישאר לבד בבית. חאדר היה מודאג, במיוחד בגלל שפרסמתי כמה תגובות על המהומות בעיתון אוסטרי. ב-10 במאי, אחיין בן 19 של חאדר נורה למוות בהפגנה על ידי צלף, כך שהמשבר הפוליטי נהיה קרוב ואישי.

"החלטתי לנסוע לאוסטריה, בעוד חאדר חזר לבית משפחתו בעדן, כדי להגן על אשתו וילדיו. בכלל, החיים בתימן מאוד קשים עכשיו. ברוב המקומות יש חשמל רק כמה שעות ביום, אין דלק, גז בישול, ובחלק מהאזורים גם אין מים. חאדר אמר לי בטלפון שמחירי האוכל עלו ב-300 אחוזים. בתי ספר ציבוריים נסגרו בעקבות הוראה נשיאותית כבר בתחילת מאי, אז לילדים חסר חינוך ממוסד. תימן תזדקק לעזרה בינלאומית בקרוב מאוד".

התקווה: הדור הבא

"בגלל המצב והירידה בתיירות", מספרת וואלי, "חאדר ואני נאלצנו לסגור את סוכנות הנסיעה שלנו. נאלצתי גם להקפיא פרויקט, עליו עבדתי בשנים האחרונות - הקמת אקדמיית מדיה לנשים בצנעא, שנועדה לתמוך בנשים תימניות שמעוניינות לתעד את הנעשה שם ולדווח על כך בתקשורת הבינלאומית מנקודת מבט נשית, ולהציג בעיות של נשים בדיונים ציבוריים. הפרויקט הזה כרגע בהפסקה, אבל הוא יהיה רלוונטי ברגע שהמצב הביטחוני יתייצב".

את אופטימית ביחס למהפכה שפוקדת את העולם הערבי?

"אני מלאת תקווה. מדינות ערביות נשמרו על ידי שליטים יחידים במן קפסולת זמן במשך שלושים שנה, כאשר הזמנים מסביב השתנו ונולד דור חדש שהחליט לסיים את התקופה. ברוב המדינות הערביות חצי מהאוכלוסייה צעירה, ולאנשים האלה יש שאיפות כמו בכל מקום בעולם: עתיד, עבודה, אפשרות להקים משפחה, שלום וחירות קולקטיבית ואישית. היתה חירות מאוד מוגבלת במדינות האלה, ואני מעריכה את מי שיוצרים תרבות חדשה של קהילה שוחרת שלום".

ומה העמדה שלך בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני?

"אני חושבת שהסכסוך נשמר כל כך הרבה שנים כמעין בסיס מינימלי של דו קיום - מלחמה קרה ארוכה, שהופרעה עם כמה מלחמות חמות,

והסתיימה בחומה. כשאני מדברת עם ישראלים וערבים, אני תמיד מופתעת לראות כמה מעט הם יודעים אחד על השני, וכמה הקשר ביניהם טעון בדעות קדומות ותעמולה.

"באופן הפוך, ככל שאני לומדת יותר על התרבות הערבית ודת האיסלאם, אני מבינה יותר ויותר כמה היהדות והאיסלאם קשורות, מאז ומתמיד. רוח חדשה נושבת עכשיו, דור סוסי המלחמה הישנים יעזוב ודור חדש ייקח את המושכות לידיים. הדבר יכול לפתוח דלת ליוזמות חדשות לדו קיום טוב יותר, במיוחד אם הדור הצעיר יוביל את הדיבורים בשני הצדדים".